מפלגת "התנועה" של
ציפי לבני מעוררת אסוציאציות רבות, מילוליות ובעלות השלכות של תכנים פרובוקטיביים, מעצם שמה שלא לדבר על הצהרות שבלוניות שחוקות ואוסף אנשים שבחלקם פליטי פליטים של מפלגות קודמות. לשם של מפלגה (כמו למותג) יש השפעה פסיכולוגית, חבל שציפי לא הבינה זאת.
והרי מקבץ של משחקי לשון על בסיס "התנועה":
1. התנועה זורמת כסדרה.
2. תנועה מגונה.
3. תנועת נוער או פליטי מפלגות.
4. התנועה זוחלת עקב תאונה.
5. התנועה תתחדש בקרוב. בינתיים התנועה עומדת ולא זורמת.
6. התנועה תופסק בשעה 22:00 עקב שיפוצים.
7. התנועה נפסקה בקטע..... עקב שיטפונות ודברת מיותרת.
8. אל תעשה לי תנועה של חוסר אונים - אני כבר שם.
9. תנוע אחרי בקצב אחיד, אולי נגיע לקו הגמר.
10. נוע, נוע + תנועה - סוף.
אני מציע למצביעי לבני לבחור את אחד הסלוגנים מתוך הרשימה כסיסמת בחירות.
לבני המחסלת/המפלצת/המאיימת
נימת ההפחדה, הפיצול, היהירות הלא מבוססת, נשמעה כבר עם הצהרת על הקמת המפלגה החדשה. המרכז שהיה יכול להיות גוש חוסם, או גוש לוחם בימין, מתרסק לגורמים קטנים שאוכלים אחד את השני ומשאירים את הימין להביט בזלזול מהצד. הצהרות ריקות מתוכן, בנוסח באתי "להילחם על המדינה" או "שלום" זו לא מילה גסה, אינן עושות רושם על ציבור האינטליגנטי שחי במציאות העכשווית במזרח התיכון.
ומה לגבי הימין? הוא לא רוצה שלום, הוא לא נלחם על המדינה, על ריבונותה ושגשוגה, רק ציפי לבני. אז נכון ש"השלום" של גב' לבני לא תואם לשלום של ביבי. זה כבר הוכח בעבר, ולא כפועל יוצא מפעילותה הפוליטית המוכשרת.
במשך 3.5 שנים ממשלת אולמרט, בפעילות אקטיבית של ציפי לבני, ניהלה מו"מ עם אבו-מאזן. היו הרבה ישיבות, היו נשיקות וחיבוקים - לא היה הסכם ולא הייתה חתימה.
תזכורת קצרה לציבור:
אהוד אולמרט הצהיר עם סיום תפקידו כראש
ממשלה (עקב בעיות משפטיות הקשורות בשחיתות שלטונית), כי הציע לאבו-מאזן "הצעה שלא יוכל לסרב לה", וראה זה פלא, הוא סירב, הוא ברח ולא מצא במיטתו ראש של סוס.
גב' ציפי לבני הייתה שותפה בכירה להצעות אולמרט, אז עכשיו היא תוכל לממש אותן, או שהיא חולמת או שהיא לוחמת ברוחות רפאים ואולי בשניהם יחד.
היתרון של מפלגת "התנועה" הוא שהיא תיקח קולות מ
יאיר לפיד ו
שלי יחימוביץ ותקושש קולות של בלתי מרוצים, מיואשים, חסרי תקווה, חסרי בית פוליטי, מבלי לאיים על גוש הימין, שהולך ומתחזק.
הליכוד פונה ימינה
יש אמת בטענה, שהליכוד הקצין והקיצוניים במפלגה הייתה להם עדנה ותהיה להם השפעה. יחד עם זאת, אסור לשכוח, מי שקובע, מנווט, מחליט ומבצע, זה ראש הממשלה והקבינט, וככל שכוחו יגדל, השפעתו תגדל פנימה והחוצה.
התחזקות הימין הינה תופעה כלל עולמית. אם להסתכל על העולם הרחב ואירופה בפרט, הרי שיש נטייה די ברורה להתחזקות הימין, עקב בעיות כלכליות, בעיות מהגרים, אבטלה וגרעון ממשלתי, שמביא לקיצוצים דרסטיים המוציאים המונים לרחובות והם בדרך כלל פונים ימינה לקיצונים.
בישראל, עקב המצב הביטחוני והכלכלי, נטייה ימינה גם היא מובנת, מאחר שהציבור רוצה יציבות ביטחונית, ביטחון כלכלי, ביטחון ממשלתי ומנהיגות תקיפה ואמינה. התכונות האלה נמצאות בימין.
השמאל הישראלי והמרכז הנוטה שמאלה מקרינים לציבור פשרות, נסיגות וגמגום ביטחוני-פוליטי. הציבור סולד ומפחד ופונה ימינה.
מה מציע המרכז/שמאל? נסיגה לגבולות 67' שהיא הכנה לנסיגה לגבולות 48' בעיני אבו-מאזן והחמאס וחיזוק אבו-מאזן, מנהיג הפלשתינים שמפחד להגיע לעזה, כי לא נותנים לו להיכנס וחייו בסכנה. אבו-מאזן, שבגמר מבצע "עמוד ענן" מיהר לצלצל להניה בעזה ולברך אותו על הניצחון, אותו אנחנו צריכים לחזק? אותו אבו-מאזן שרץ לאו"ם לקבל הכרה כמדינה משקיפה, בניגוד ל
הסכם אוסלו.
הציבור הישראלי ער ומעורב בפוליטיקה. לכן אין אפשרות לעבוד עליו ולא לעבוד "עליו בעיניים". יחד עם זאת, אסור להתעלם מהפערים החברתיים, מיוקר הדיור והמחייה וחלוקת הנטל הלא שווה באוכלוסיה. מי שיכול לתקן זאת וחייב, זה הליכוד וראשיו. השמאל לא יוכל לעשות זאת בקרוב ולכן על גוש הימין לדאוג לא להזניח חלקים מהעם, מהשכבות החלשות.
המבחן המעשי של הימין יהיה באגף הביטחון: לא לאפשר לחמאס לחזור למלחמת התשה, ובאגף החברתי לדאוג לשכבות החלשות.
"נפילת הנסיכים"
חבל, הם חלק מליבת הממסד המקורי של חירות, של הליכוד ושל הימין השפוי והליברלי, אבל שינוי האווירה ושינויים במזג האוויר הפוליטי/חברתי, באים לידי ביטוי גם בשינויים בבחירת המועמדים.
בעולם ובארץ חשבו שיש אנשים שעם לכתם לא יהיה תחליף ראוי ולא יימצאו מחליפים ראויים. כך חשבו בזמנו על בן-גוריון, בגין,
אבא אבן, רבין, ועוד רבים בתחומים שונים, ואילו המציאות הוכיחה אחרת עם הזמן. עם הניסיון קמים מנהיגים חדשים, פורצי דרך ולא תמיד גרועים יותר לפעמים אף טובים יותר.
אבל טוב יעשה נתניהו, אם יחזיר את בגין ומרידור לצמרת כדי לאזן את מאזני הצדק הליברלי/פוליטי.
הרהורים בענייני דיומא ופוליטיקה:
1. בכ"ט בנובמבר, אבו-מאזן מבקש, הכרה במדינה פלשתינית כמדינה משקיפה באו"ם. כ"ט בנובמבר הוא יום הכרזות החלוקה ע"י האו"ם ב-47', שישראל הסכימה לחלוקה והערבים דחו אותה, ופתחו במלחמה שהולידה את מלחמת העצמאות והקמת מדינת ישראל כמדינה יהודית ציונית ריבונית ודמוקרטית בגבולות רחבים יותר.
2. אין מה להיבהל מאישור האו"ם. יש לפלשתינים מספר יתרונות אבל גם מספר חובות.
3. לישראל זה יכול להועיל אם ננווט את הנושא בחוכמה.
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
