ראש הממשלה ושר האוצר

שר האוצר בנימין נתניהו עומד השבוע על פרשת דרכים ועל סף החלטה גורלית: להתפטר או לא להתפטר?! במערכת הפוליטית המנותקת-המבולבלת, שנוצרה כתוצאה ממדיניותו התמוהה של פרס ב' (אריאל שרון, שהתייצב בראש השמאל וסיגל לעצמו את דרכו ונימוקיו של פרס א') וכתוצאה מהסתלקותו של רב-המחבלים ערפאת, התלבטותו של נתניהו קשה ביותר.

התפטרותו תבטל את הישגיו המרשימים בשיקום כלכלת ישראל. הישארותו תהפוך אותו למריונטה נוספת בתיאטרון הבובות אומרות-ההן של שרון, שביצע מהפך ללא בחירות: הוא ניצח את השמאל בבחירות 2003 ברוב מדהים, כי הציבור בחר בדרכו ולא בדרכם של מיצנע וחבריו, אבל כעת הוא שואף (אם כי לא יצליח) לבצע את המדיניות של השמאל הקיצוני - טרנספר ליהודים - כשהוא נישא על כידוני השמאל, כל עוד יבצע את המדיניות המסוכנת. אותם גורמים פוליטיים/משפטיים/תקשורתיים המאמצים היום את שרון לחיקם ינעצו בו את כידוניהם אם וכאשר יתפכח.

במצב הנוכחי, ההחלטה בפניה ניצב נתניהו היא קשה, גם מעבר לשאיפותיו ולשיקוליו האישיים. במשך כשנה וחצי פעל האיש בנחישות למען מדיניות כלכלית שבה הוא מאמין, ושאף נתנה תוצאות חיוביות. נכון אמנם שראוי להכניס בה שינויים מסוימים, ובעיקר בכיוון של הקלות למי שאינם מסוגלים לעבוד (במיוחד מסיבות רפואיות) ובכיוון של נחישות רבה יותר בסילוקם של העובדים הבלתי-חוקיים (פלשתינים ואחרים) מן המשק הישראלי, אבל הכיוון הכללי הוא נכון. חבל להוריד את כלכלת ישראל מן הפסים שעליהם עלתה באמצעות העברת משרד האוצר לשר חדש, שההינתקות תהיה בראש מעייניו ולא כלכלת ישראל, ואשר ייכנע לסחטנות השמאל בתמורה לתמיכת ה"אופוזיציה" בהמשך שלטונו המתנתק של שרון.

יש לזכור שהישארותו במשרד האוצר, אין בה כדי למנוע שינויים במדיניות הכלכלית במטרה לשמר את שותפיו הנוכחיים של שרון, אבל יש בה כדי להכשיר את השרץ המסוכן: "תוכנית" "ההינתקות" "החד-צדדית" של "ראש הממשלה" שרון. המרכאות אינן מקריות:

- לא מדובר בתוכנית אלא באוסף של אלתורים שנזרקו לחללנו במקרה, אפילו לדברי פרקליטו של שרון, עו"ד דב וייסגלס;

- לא מדובר בהינתקות, כי צה"ל ימשיך לפעול ברצועת עזה, וישראל תמשיך לספק לאויב שירותי תשתית ותעסוקה, בניגוד לכל היגיון בטחוני או כלכלי;

- לא מדובר בחד-צדדית, כי התהליך מתואם עם כל העולם, אבל רק לא עם מי שהצביעו עבור שרון בבחירות 2003;

- לא מדובר בראש ממשלה, כי המשך כהונתו תלוי על בלימה ותלוי בכך שיבצע את מדיניות יריביו באותן בחירות.

במצב דברים זה, ראוי להעמיד זו מול זו פגיעה זמנית בכלכלה כתוצאה מהתפטרותו של נתניהו לעומת הכשלת תוכנית הבריחה של שרון. במציאות זו, שעתו היפה של נתניהו תהיה אם יפרוש לאלתר ויגייס את כל הכוחות הדרושים להפסקת מצעד האיוולת של פרס ב' ותומכיו מהשמאל. במציאות זו יש להביא לבחירות במועד מוקדם ככל האפשר ולשינוי המפה הפוליטית. במציאות זו יש להחזיר את הליכוד לדרכו ההיסטורית ולגרום לפרישתם של מי שמרדו במישנתו, ובראשם פרס ב'.

ומה על הכלכלה? כאן צריך נתניהו להנהיג חידוש שטרם היה בישראל: ראש הממשלה הבא צריך להיות ראש הממשלה ושר האוצר. ראש הממשלה הבא צריך לשנות את הדגשים בסדר היום הלאומי. ברבות משנותיה של מדינת ישראל ראש הממשלה שימש גם כשר הביטחון. מעולם לא היה בישראל ראש ממשלה אשר במקביל החזיק גם בתיק האוצר. הנהגת חידוש זה, לאחר הובלת המחנה הלאומי לניצחון בבחירות 2005, יכולה לאפשר את המשך תהליך השיקום הכלכלי, לאחר פסק זמן של חודשים אחדים בלבד. הנהגת חידוש זה, והודעה עליו מראש, עם ההתפטרות, תשדר לציבור הישראלי שאפשר לשקם את כלכלת ישראל - ויש מי שיכול לעשות זאת - למרות המצב הביטחוני הקשה.

במשך שנים שוטפים את מוחנו, בעיקר מחנה "השלום" שבאוסלו הניח את התשתית למלחמת אוסלו, שאין פתרון כלכלי ללא פתרון מדיני, כלומר כניעה ובריחה. אריאל שרון נפל קורבן לשטיפת מוח זו, בנוסף ללחצים אחרים שהופעלו עליו. אבל, אסור שכלכלת ישראל תהיה בת ערובה לסיסמת הכזב של "אופק מדיני".

נתניהו יכול להציע את עצמו לבוחר הישראלי כראש ממשלה ושר האוצר. מדיניות של "לא להתנתקות, כן לכלכלה" יכולה להחזירו למשרד האוצר לאחר פסק זמן קצר בלבד.