ב-25.12.2012 פרסם
מבקר המדינה "דוח על השלטון המקומי 2012" המצביע על ליקויים בעבודת הרשויות. בדוח העלה המבקר כי "רשויות מקומיות רבות, ובכללן עיריות ירושלים, תל אביב-יפו וחיפה, ששווי נכסיהן נאמד בסכום ניכר,
אינן מבצעות ניהול סיכונים באופן סדור, הנושא אינו מעוגן בנוהליהן, וממילא אין נעשה שימוש בכלי זה בקבלת ההחלטות על אופן ההגנה על רכושן, לרבות החלטות בתחום הביטוח, ובמשא-ומתן עם החברות המבטחות".
באותה שעה, בעוד שהציבור מנסה לעכל את ממצאי הדוח, פרסם המפקח על הבנקים הוראות חדשות, נוספות על אלה שהוצאו ב 2009, המחייבות באימוץ פרקטיקות ניהול מתקדמות בתחום ניהול הסיכונים.
הפער בין השלטון המקומי לסקטור הפיננסי אינו דבר של מה בכך, והצטלבות האירועים הללו מעידה כי דווקא השלטון המקומי, המגזר המשפיע ביותר על איכות החיים של אזרחי ישראל, ממשיך להשתרך מאחור בכל הקשור לאופן בו הוא מנהל את משאביו.
גישת ניהול הסיכונים
למן שנות ה-80 של המאה הקודמת התגבשה לה, בתחילה בסקטור הפיננסי, גישה לניהול השמה את הדגש על סיכונים. פרקטיקה זו, שהחלה כמתודה לחישוב פרמיות (ביטוח) הפכה אט אט לגישת ניהול כוללת המשפיעה על הדרך בה מנוהלים ההיבטים השונים בארגון, לרבות הממשל התאגידי. באמצעות תהליכים מובנים לזיהוי סיכונים, הערכתם וקביעת דרכי התגובה הראויות מקנה גישה זו למקבלי החלטות כלים להתמודדות עם האתגרים והחשיפה לסיכונים הכרוכים בכך.
לאור יתרונות אלה, קבע המפקח על הבנקים בהוראות החדשות כי חלה על ההנהלה חובה להתייעץ עם מנהל הסיכונים טרם קבלת החלטות מהותיות.
הניהול ברשויות המקומיות
מאז ומעולם, בכל הקשור לשיטות ניהול, לא היו רשויות מקומיות בחזית הקדמה. בפועל, בעוד שעולם הניהול מאמץ גישות מתקדמות, מנסות הרשויות המקומיות לצעוד בפתחו של המילניום השלישי עם כלים מראשית המאה ה-20. לכך סיבות שונות שהעיקריות שבהן הנן:
- הרשויות הנן גופים ביורוקרטיים שמטבע הדברים אינם ששים לשינוי.
- הרשויות פועלות ע"פ חקיקה מתקופת המנדט (עד כה היוזמה לחוקק חוק העיריות לא צלחה)
- הרגולטור של הרשויות המקומיות, משרד הפנים, מתמקד בבקרה ולא באסדרה של שיטות ניהול מתקדמות.
- תמריצי ההתייעלות הקיימים אינם אפקטיביים דיו (משרד הפנים מעניק פרסים על ניהול כספי ופוטר רשויות איתנות מהצורך בקבלת אישור על פעולות מסוימות)
למרות האמור לעיל ניתן היה להניח, כי לאור יתרונותיה של גישת ניהול הסיכונים (מבחינתם של בכירי הרשויות) דווקא יפעלו הרשויות המקומיות לאמץ את גישת ניהול הסיכונים. והרי להבדיל מהיתר, גישת ניהול הסיכונים מסייעת לאנשי הארגון להקטין את חשיפתם לסיכונים, לרבות סיכונים לפגיעה אישית (פליליות ו/או מנהליות). אם כן הדעת נותנת כי הרצון להקטין את הסיכוי לסנקציות עונשיות (כגון חיוב אישי) יתמרץ את בכירי הרשויות לאמץ גישה זו, אך לא היא. כפי שמעלה מבקר המדינה בדוח, רק ברשות מקומית אחת מה 14 שנבדקו, נערך ניהול סיכונים וגם זה רק לצורך קביעת גובה לכיסוי ביטוחי.
הרגולטור
אומנם הרגולאטורים שכן הוציאו בנושא הנחיות כמו המפקח על הבנקים והמפקח על שוק ההון עשו כן לאחר שנקבע למערכות הללו רגולציה בעולם (באזל במערכת הבנקאית וסולבנס בביטוח), דבר שלא נעשה בתחום המוניציפאלי. באולם יחד עם זאת משנקבעה תורה בנושא, ניתן היה להניח כי משרד הפנים יפעל לבחון לאמץ את עקרונות הגישה בקונטקסט הרחב של ניהול סיכונים ברשויות המקומיות.
מעיון בחוזרי מנכ"ל משרד הפנים עולה כי כלל לא קיימות הוראות כלשהן בנושא זה למעט הוראה אחת המטילה דווקא על מבקרי פנים חובה לערוך סקר סיכונים, וזאת לצורך קביעת תוכנית עובדה (חוזר 5/2004). אגב, ע"פ דוח מבקר המדינה מ 2010 גם הוראה זו של המשרד לא מקוימת. אם כן משרד הפנים מצא לנכון לחזק את הביקורת הפנימית על-ידי הטלת חובה הקיימת בתקני הביקורת הפנימית, אך לא מצא לנכון להטיל חובות כלשהן על עצם ניהול הרשות המקומית ע"פ הגישה החדשה.
לאן הולך השלטון המקומי?
כיצד מיישבים את הדיסוננס שמצד אחד, כפי שקבע מבקר המדינה, מוטלת על הרשויות המקומיות החובה לנהל סיכונים ומצד שני לא קיימת בנושא זה אסדרה? והאם המלצת מבקר המדינה "למסד את הליך ניהול הסיכונים כחלק מההיערכות להגנה ואבטחה של נכסיהן" אכן תביא לשינוי המיוחל?
על-פי הניסיון הנצבר יתכן ודוח מבקר המדינה אכן ידחוף את הרגולטור להסדיר את הדרך בה מנהלות רשויות מקומיות את סיכוניהם בתחום הביטוח, אך לא מעבר לכך.
יתכן שעצם כך שמבקר המדינה בדק את ניהול הסיכונים רק בתחום צר של סיכוני ביטוח מצביע אפריורי שהרשויות המקומיות רחוקות מיישום שיטת ניהול מתקדמת זו. והרי גישה זו מהווה בראש ובראשונה שינוי תרבותי המחייב באסדרה ואולי אף בשינוי חקיקה.
בהעדר רגולציה שמהווה מחולל שינוי תרבותי, לא נראה כי יחול בגופים המשפיעים ביותר על חיינו שינוי, כך שהגישה המושלת בכיפה למן המאה הקודמת לא תוחלף בגישה המחייבת להתחשב בסיכונים, לא רק בסיכויים. מכיוון שכך ככל הנראה לעת עתה אלה המייחלים לכך יאלצו להמתין עוד זמן רב עד שבשורת ניהול הסיכונים הכולל תגיע לשלטון המקומי.
ואולי שינוי תרבותי זה יגיע דווקא לאחר שיקום לחץ ציבורי עקב התרחשות קטסטרופה. בין כך או כך, ועד ששינוי זה יקרום עור וגידים, יתכן ופעילותם של גופים מקצועיים, כגון "איגוד הישראלי למנהלי הסיכונים", המקדמים תרבות של ניהול סיכונים בישראל ישפיעו בעקיפין על השיח הציבורי שאולי אולי יגיע גם לרשויות המקומיות.
