כמו ילדים קטנים. זו התחושה למקרא עשרות עמודי דוח המבקר המתארים את היחסים בין אהוד ברק לגבי אשכנזי. היו שם חילוקי דעות אמיתיים, שאם מתעלים אותם לאפיקים הנכונים – יכולים היו לסייע לבירור רציני ומעמיק של הסוגיות. אבל גם ברק וגם אשכנזי יוצאים מהדוח כדמויות קטנוניות, שבשלב מסוים הניצחון בוויכוח הפך עבורם למטרה העליונה. ברק עושה א', אז אשכנזי יעשה דווקא ב'. אשכנזי לא מאשר פקודה X, אז ברק יעכב את פקודה Y. אין הסכמה על מינויו של קצין פלוני, אז לא יהיו מינויים בכלל.

לדעת מבקר המדינה, התנהגותו של אשכנזי היא שהייתה חמורה במיוחד, משום שעליו לציית לדרג המדיני (אם כי חשוב להדגיש, כי המבקר דוחה את טענת ברק על "פוטש"). זה נכון לגמרי, ויש מדינות בהן הרמטכ"ל ועוזרו היו עפים הביתה על הרבה פחות ממה שעשו אשכנזי וארז וינר. לאסוף מידע מכפיש על שר הביטחון? זו עילה לפיטורים מיידיים, אם לא להעמדה לדין. אך גם ברק יוצא מהדוח רע, אפילו רע מאוד, כמי שהיה צריך להיות המבוגר האחראי – והתנהג גם הוא כמו ילד במריבה על צעצוע.

אולי כדאי לפרסם מודעה: דרושה גננת בעלת ידע נרחב בפסיכולוגיה של הגיל הרך ובבעיות של אגו מנופח. ניסיון קודם בטיפול במבוגרים ילדותיים – יתרון. משרה ל-24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע.

נתניהו, כמו נתניהו, לא מתערב ולא חותך אם הוא לא חייב. הוא עצמו הודה שידע על היחסים הבלתי-נסבלים בין ברק לאשכנזי אך למעשה לא עשה מאומה. הוא אמר לברק שאולי זה לא בסדר, ואמר לשניהם שהם צריכים להתנהג בצורה נאותה – וזהו. כי למה לנתניהו ללכלך את הידיים במריבה, כאשר בכל מקרה אחד הצדדים ייצא לא מרוצה?

המחויבות הראשונה במעלה של ראש הממשלה היא לשמור על בטחונם של המדינה ואזרחיה, וכאשר שר הביטחון והרמטכ"ל עסוקים במריבות אין-סופיות – בטחון המדינה נפגע; אין שום דרך למנוע זאת. כאשר ראש הממשלה יודע על המריבות הללו ואינו עושה דבר, הוא אשם בדיוק כמותם בפגיעה הזאת בביטחון. אולי בעצם נתניהו אשם עוד יותר: לזכותם של ברק ואשכנזי עוד אפשר להגיד, שהם נסחפו בסכסוך ולא הצליחו לצאת ממנו; נתניהו, דווקא משום שעמד מן הצד, היה חייב להתערב ולחתוך, גם במחיר פיטוריו של אשכנזי או התפטרותו של ברק. אך נתניהו לא עשה זאת ובכך מעל בתפקידו.

גם יהודה וינשטיין, כמו יהודה וינשטיין, עושה את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב: לא להחליט. שנתיים עברו מאז ההחלטה להגיש כתב אישום נגד בועז הרפז בכפוף לשימוע – והחלטה אין. את החומרים שהעביר לו מיכה לינדנשטראוס הוא הצליח למסמס, ושבעה חודשים אחרי שקיבל את הממצאים הסופיים – זה עדיין "בטיפול". כאשר נחשף דני בורוביץ כמי שהבטיח לאסוף חומר מכפיש על אבי בניהו, העביר המבקר לפרקליטות את החומר – וגם עם זה לא נעשה עדיין דבר. והשיא: כאשר התלוננו גבי אשכנזי וארז וינר על הדלפות חמורות מוועדת משנה של ועדת החוץ והביטחון, הפרקליטות אפילו לא טרחה לענות להם (ונא לזכור שאשכנזי היה אז הרמטכ"ל).

זה כבר לא עניין של חילוקי דעות עקרוניים או אישיים עם מיכה לינדנשטראוס; זה כבר נראה כקו מכוון של לטאטא את הפרשה המסריחה הזאת אל מתחת לשטיח, ולמשוך זמן בתקווה שבסוף יקרה משהו ולא יהיה צריך להחליט. וזה רק מחזק את מה שכבר אמרתי בהזדמנות אחרת: וינשטיין מתקדם במהירות לתואר "היועץ המשפטי הגרוע ביותר בתולדות המדינה".

כל מי שעסק בהשמת עובדים ובקליטתם בעבודה לומד בשלב כלשהו, שהכימיה האישית חשובה לא פחות מאשר היכולת המקצועית. אם מי שעובדים זה לצד זה אינם יכולים לקיים לכל הפחות יחסי עבודה קורקטיים, התוצאה תהיה הרסנית לסביבתם ואולי אף לארגון כולו. על אחת כמה וכמה שהדברים נכונים כאשר מדובר בשתיים מן המשרות הבכירות והחשובות ביותר במדינה: שר הביטחון והרמטכ"ל.

אין תעודות אחריות ליחסים אישיים, אבל אפשר וחובה לבחון אותם מראש. האם המועמד לתפקיד הוא אדם חברותי או מסתגר? האם הוא אוהב לעבוד לבדו או בצוות? האם יש לו חוש הומור או שהוא אדם קודר? מה אומרים עליו חבריו לעבודה בתפקידים הקודמים שמילא? ואולי מעל הכל: האם נוצר "קליק" בינו לבין מי שיהיה הממונה עליו?

כאשר שר הביטחון בוחר רמטכ"ל, קל לו הרבה יותר לענות על השאלות הללו. הוא מכיר אישית את המועמדים, אולי אפילו שירת לצידם, יש להם עבר עשיר והרבה מאוד אנשים יכולים לחוות את דעתם עליהם. הדברים נכונים, גם אם במידה פחותה, לגבי ראש הממשלה. לכן, לצד ההמלצות הנכונות של המבקר בנוגע למינוי הרמטכ"ל לעתיד, כדאי מאוד לצרף גם את נושא היחסים האישיים. ועוד נקודה: זו ממש לא בושה להיעזר באנשי מקצוע בתחום היישום, לשלוח את המועמדים לראיונות חיצוניים ולבקש חוות דעת של מומחים.

בצורה יוצאת דופן מצביע הדוח על המחנאות התקשורתית שליוותה את הפרשה. מחנאות זו הייתה גלויה לעין כל, כאשר עיתונאים וכלי תקשורת מסוימים לקחו צד ודיווחו רק את מה שהתאים לאותו צד. אחד הבולטים בהם היה בן כספית, שלקח את הצד של ברק – ובמקביל תקף בשצף-קצף (מוצדק לכשעצמו) את הקו מחבק-נתניהו של ישראל היום. אבל אפילו המבקר – וקרוב לוודאי שהיה זה מיכה לינדנשטראוס, בעצמו אשף תקשורת לא קטן – לא יכול היה לעבור לסדר היום על התופעה הזאת, שהיא הכל חוץ מעיתונאות מקצועית וראויה.

עוד נקודה חשובה שכמעט נשכחה: אמנון אברמוביץ' ורוני דניאל חשפו את מסמך הרפז וטענו שהוא אותנטי. אין לזלזל לרגע בחשיבות הפרסום הזה, שהביא לפתיחת תיבת הפנדורה הנפרסת של פני 294 עמודי הדוח. אך גם אין לשכוח את הפאשלה הבסיסית שלהם.

האם התקשורת תשתנה בעקבות הפרשה הזאת? תהיו בטוחים שלא, בדיוק כפי שהיא לא השתנתה בעקבות הביקורת של בית המשפט על התנהלותה במשפט קצב. הנה הוכחה מיידית: כמה אמצעי תקשורת פרסמו, בניגוד לחוק, ממצאים מדוח הרפז לפני המועד שקבע המבקר. שם המשחק ברוב התקשורת הישראלית כיום הוא אך ורק רייטינג, המצב הכלכלי מצמצם את המשאבים ופוגע באיכות השחקנים, והתוצאה היא תקשורת ההולכת ונעשית רדודה וסנסציונית, דבר שכמובן מאפשר לגורמים אינטרסנטיים להשפיע על התכנים שלה.

עוד דבר שלא ישתנה הוא ההדלפות. מבקר המדינה מתייחס לנושא חמור זה רק בשולי הדוח שלו, וחבל. היה ראוי להקדיש לו דוח נפרד ולא להסתפק בכמה עמודים הנבלעים בתוך שלל הפרשות והגילויים שבעמודים הקודמים. מדובר בנושא שהוא בנפשנו, כאשר בטחון המדינה וחיי אזרחיה וחייליה הופכים לכלי משחק במאבקים אישיים ולצורך האדרה/השחרה. בנגע הזה צריך לטפל במלוא החומרה ובכל הכלים החוקיים, תוך מאמץ מרוכז ומיידי לחשוף מדליפים והענשתם בכל חומר הדין.

אני לא מדבר על הדלפות קטנות ושגרתיות, שהן חלק מהמחיר שדמוקרטיה משלמת תמורת חופש הביטוי וחופש העיתונות. אני מדבר על אירועים דוגמת אלו המתוארים בדוח: העברת מידע מסווג למי שאינו זכאי לקבל אותו (ומדהים לראות כיצד טיפוס מפוקפק כמו בועז הרפז זכה לדלת פתוחה ברחבי מערכת הביטחון) והדלפה של מידע רגיש מתוך דיונים סגורים (כמו דבריו של אביב כוכבי בדיון על המשט הטורקי). כעיתונאי אני אומר לכם חד-משמעית: אני מעדיף פחות כותרות ופחות הלוויות.