החברה היא אומנם חברה מתמודדת והאתגרים העומדים בפניה אינם פשוטים כלל ועיקר, אך בסך-הכל המצב הכללי שלנו סביר. למדנו לחיות איתו. שלא לדבר על כך שמצבנו השתפר לאין ערוך בהשוואה לעשורים הקודמים. והנה, בכל זאת המילה "חזון" היא מילה גסה בציבוריות הישראלית, או לפחות בתקשורת.
את "חזון" ארץ ישראל השלמה מכנים "משיחיות", ולעיתים בתוספת של כמה מונחי גנאי. גם לימין יש כינויים עסיסיים משלו ל"חזון השלום". פעם חשבתי, שהבעיה איננה נעוצה בעצם העמדת החזון, כי אם בתוכנו הספציפי. היום אני חושב, שהבעיה נעוצה (גם) בעצם העמדה של "חזון". ומדוע בעצם?
גם פרשני פרשת השבוע, וארא, נבוכו בשאלה זו. בפרשת השבוע שלנו משה מגיע אל העם המעונה והסובל. בניו מושלכים ליאור, נשותיו יולדות בסתר, הוא מועסק מבוקר ועד ליל בעבודת פרך המשברת את גופו ורוחו של האדם. תאונות עבודה קטלניות, והצלפות שוט מכאיבות לא פחות הן עניין שבשגרה.
קודם כל - מענה מיידי
והנה משה בא אל העם ומציב בפניהם את החזון האלוקי הנפתח בהבטחה: "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים". זה נשמע טוב, זה מתאים לנקודת הסבל בה שרוי העם. אך סופו של הנאום המושמע באוזני העם הסובל הוא כבר מורכב יותר: "והבאתי אתכם אל
הארץ". זה כבר מעל לכוחותיהם. והכתוב מספר על תגובתם האטומה: "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה". מדוע? שואלים הפרשנים? מדוע לא קפצו השומעים וחיבקו את משה? הרי לא רק שהוא מציע להם מפלט מצרותיהם העכשוויות, אלא הוא מציע להם חזון ארוך טווח?
רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק מציע את הפירוש הפסיכולוגי הבא: "כי דרך קשיי יום אשר ירצו לשמוע רק כדי לצאת מצרתם, ולא לשמוע בהבטחות עתידות ובהצלחות נפלאות". נדמה לי כי הדבר מובן. כשאדם נתון בבעיה מעיקה עכשיו, הוא קודם כל זקוק למענה מיידי. הוא לא פנוי להקשיב בכלל לעתיד הוורוד הממתין לו.
רבי חיים בן עטר, המכונה על שם ספרו "אור החיים" הקדוש, מציע פירוש אחר: "אולי", הוא אומר, "כי לצד שלא היו בני תורה לא שמעו". בעברית פשוטה הוא טוען, כי הם לא שמעו משום שהם לא היו אנשים רוחניים בשל מצבם הקשה, והוא ממשיך ואומר: "ולזה ייקרא 'קוצר רוח' כי התורה מרחבת ליבו של אדם". התורה מרחיבה את הרוח הקצרה של האדם.
פירוש דבריו הוא: העבודה הקשה לכשעצמה איננה הגורם המפריע לחזון. ישנו כאן "משתנה מתווך" שהוא רוחב הדעת. האדם הקונקרטי איננו פנוי לעסוק בכל מה שנמצא במרחבי הזמן. הוא אינו רואה בכך חשיבות, הוא איננו רואה את השפעת השאיפה לעתיד כגורם המניע את ההווה. השאיפה לעתיד הרחוק גם נראית מסוכנת בעיניו כיוון שהיא עשויה, כך הוא סבור, לשבש את שיקול הדעת ביחס להווה. "פנטזיות מסוכנות". ואכן יש סיכון בהעמדת חזון. אם "אנשי החזון" לא מבינים שיש לכבד את ההווה ואילוציו, הם הופכים אכן למסוכנים.
שילוב של מסה ומעש
אך מה קורה ל"אנשי ההווה" כשהם נעדרי חזון? גם במצב זה יש סיכונים. מאחר שאין כיוון למאמצים. הם עשויים להוביל למבוי סתום. לפתרון מיידי שאחריו אין דבר. מעבר לכך, גישה כזו עלולה לרדד את הרוח ולהחליש את המוטיבציה. "באין חזון ייפרע עם", אומר הנביא.
כנראה בשל כך, מיד אחרי דברי החזון שלו, מצניע משה אותם לזמן מה והוא מתמקד בדבריו ובמעשיו בהוצאת העם ממצרים. יחד עם זאת, הוא חייב בנאום הפתיחה שלו אל העם לסמן את המטרה ארוכת הטווח, כל כך ארוכה שאפילו הוא לא יזכה לה. אנחנו יוצאים ממצרים, אבל לא לשם היציאה בלבד. יש מטרה לכל זה. ובאמת, אילולי שמרו אבות אבותינו בקנאות את חזון השיבה לארץ ישראל בכל הדורות, האם עוד עם אחד היינו? האם היינו שבים לכאן לבנות את "ארצנו ארץ מולדת"? התשובה היא ללא ספק, לא! "חזון ומעש", כמו שהיו אומרים הזקנים פעם - רק בשילוב נכון ובריא של השניים, נתקדם במעלה האתגרים שעוד נכונו לנו.
