פרשת השבוע - וָאֵרָא

לָשׁוֹן חַדָּה
לָמָּה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה
כֹּה אָמַר מֹשֶׁה אֶל הָאֵל בְּאֵימָה
וְאֱלֹהִים דִּבֵּר אֶל מֹשֶׁה מִשְׁפָּט
אֲנִי שׁוֹלְחֲךָ אַל תִּירָא וְאַל ְתֵחַת

דַּבֵּר אֶל פַּרְעֹה וְעַמּוֹ בִּלְשׁוֹן חַדָּה
שֶׁבְּמַעֲלָלָיו הִגְדִּיש שֵׂאָה וּמִדָּה
שָׁכַח אֶת יוֹסֵף שֶׁהֵטִיב עִם עַמּו
וְשִׁעְבֵּד אֶחָיו אֶת בְּנֵי אָבִיו וְאִמּוֹ

זֹאת הָעֵת וְזֹאת שְׁעַת הַיְּשׁוּעָה
לָלֶכֶת תְּחִלָּה בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה
אֶל הָאָרֶץ הַיְּעוּדָה שֶׁלָּנוּ הֻבְטְחָה
בַּזִּכָּרוֹן חֲקוּקָה וְהִיא לֹא נִשְׁכְּחָה


עַם בְּנֵי ישראל במצרים

בשבעים נפש ירדו אבותינו מצרימה והיו שם לעם , כך הדבר מתואר על-ידי פרעה: ויאמר (פרעה) אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו.(שמות א/ט) השימוש בהגדרת צאצאי יעקב במצרים היה לרוב , "בני ישראל" כי ישראל הוא יעקב שנקרא גם בשם ישראל על-ידי המלאך שנאבק אתו. ברם הכינוי עם נאמר על-ידי פרעה ולאחר מכן גם על-ידי משה ואהרן כשהתיצבו בפני פרעה ודרשו: שלח את עמי וְיָחֹגּוֹ לי במדבר.(ה'/א'). בני ישראל ששמרו על ייחודם, שפתם, שמותיהם, לבושם, מנהגיהם ומועדיהם, נהיו לעם, זאת גם על-פי המושגים המודרנית המגדירים עם כאנשים שיש להם שָׂפָה משותפת וטריטוריה משותפת. בני ישראל במצרים תאמו להגדרת עם, למרות שחסרה להם הטריטוריה, אך עצם השאיפה לשוב לארץ מוצאם אשר הובטחה להם על-ידי רבון עולם מקנה את להם התאור של טריטוריה ישיבתם בארץ גושן במצרים שמרה על יחודם. הופעת משה ואהרן בשטח העלתה את השאיפה המאחדת את הלאומיות. לא חסרו גם אז מקטרגים דתן ואבירם, כבימינו, ששמו להם למטרה להשאיר את ישראל במצבם, ונכשלו, לכן הם וההולכים אחיהם לא נכאלו משעבוד מצרים (כי עוד נקרא שבני ישראל יצאו חמושים כלומר 1/5 מהם) 4/5 בתוכם דתן ואבירם אבדו לעם בני ישראל לעולמים. הם גם כונו כמלשינים (לפי רש"י הם שני הַנִּצִּים שהרשע מביניהם אמר למשה מי שמך לאיש שר ושופט עלינו. (ב'/'ד'). זו תופעה לא נדירה ומוכרת לנו מאז ומתמיד. "הדתנים והאבירמים" לא מתו רק התחלפו. הם בהתנהגותם הרחיקו את מועד היציאה ממצרים למשך התקופה שמשה שהה על כרחו במדין.

אם בן בריתי לא שמע לי איך ישמע לי אויבי

כך אמר משה להקב"ה. אמירה זו ֶׁצָפָה ועלתה בראשו של משה בקבלו את השליחות שהוטלה עליו. היה חשוב למשה שהעם יקבל אותו וישמע בקולו, כדי שיוכל להתיצב בפני פרעה ולגרום שישלח את בני ישראל מארצו, לכן פנה משה אל אלהים בשאלה: הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני עֲרַל שפתים .(ו/יב) אחרי דברים אלה צורף אהרן אל משה להיות לו לפה כלפי פרעה. שנאמר: ואהרן אחיך יהיה נְבִיאֶךָ.(ז/א) (מלשון ניב - דיבור שלך) למרות שפרעה היה אויב, נדרשו משה ואהרן, לפי המדרש , ש משה ואהרן יחלקו לפרעה כבוד בדברם אליו , אך לפי הפשט: אלהים צוה אותם על בני ישראל , לנהוג בישראל בנחת ולסבול אותם בהתיחסם אליהם במהלך מילוי שליחותם מול פרעה. הקב"ה אמר למשה ואהרן, אם תנהגו בתבונה תוך כיבוד אויבך, תוכלו להביאו לשולחן הדיונים ולאלצו (לא בכוח) אלא בשכנוע כי שלום עדיף על מלחמה לשני הצדדים. דחית היד המושטת עלתה לפרעה באבדנו.

היחוס של צאצאי שבט לוי (הַגֶּנֶאוֹלוֹגְיָה)

כיוון שחשוב שהמדברים אל פרעה לידע אותו מי עומד מולו וומה היחוס שלו אם הוא אכן בעל בעמיו, ומה ייחוסו. ככל שהדובר מיוחס ויש אחריו בסיס איתן, כך דבריו נשמעים טוב יותר. כי למשל לא הרי נשיא ארה"ב כסגנו או כשלוחו. לכן בשלב זה נפסק בפרשה שטף הדברים על פרעה והתחיל לדבר על היחוס של משה ואהרן, וכך זה מתחיל: אלה ראשי בית אֲבֹתָם (ו/'ד) , התחיל בבכור ראובן ועבר אל שמעון וסים בלוי ולא הוסיף. מכאן ואילך מדובר בצאצאי שבט לוי : גרשון וקהת ומררי ובצאציהם: גרשון וקהת ומררי ובצאצאיהם: עמרם (אביהם של משה ואהרן) ויצהר וחברון ועזיאל . מכאן ואילך מתרכז הדבור ב-עמרם שנשא את יוכבד דֹּדָתוֹ לו לאשה והיא ילדה לו את אהרן ואת משה (וכפי שזה בתורה לא נזכרה מרים שהיא בת עמרם ויוכבד). כמו ב"פסק זמן" בפרשה, עולה שאלה "העריות" עמרם נושא את דודתו אחות אביו שזה גילוי עריות לפי התורה. אך מרגיעים אותנו הפרשנים בכך שמזכירים את אברהם שנשא את שרה שעל-פי עדותו לאבימלך היא אחותו בת אביו. ומזכירים את יעקב נושא את רחל אחות לאה שגם נישואים אלה אסורים כעריות, אך הפרשנים פותרים אותנו באמירה כי התורה טרם ניתנה, לכן לא קים איסור וכי איסור זה הוא מן האיסורים שאסרה התורה ולא כאיסורים מוחלטים כגון לא תרצח. כן אני למדים לדעת מי אלה משה ואהרן שנאמר: אהרן ומשה אשר אמר להם הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים על צבאתם. (ו/כו) אלה אשר ידברו אל פרעה מלך מצרים, אלה הם אינם אנונימיים, הם בני שבט לוי שבא למצרים וישב עם אחיו וצאצאיו בארץ גושן.

תהליך סוף השכנוע - מכות

כשהדבור אינו מועיל צריך להפעיל אמצעי משכנע אחר, לצערנו הדבר ככה מתרחש תמיד גם בימינו ובחיי יומיום שלנו, כאן מְכֻוָּנִים הדברים ליחסים שבינינו לבין שכנינו בארץ - הם גם צרינו המכריזים על כונתם להשמיד אותנו ומחנכים ילדיהם עוד בגיל הרך לשנוא את היהודים ואת ישראל , ובכדי שלא ישמעו גזעניים מול העולם, אומרים הם כי הם שונאים את הציונים. הרי כל אחד מאתנו ציוני בעצם בחירתו לעלות לארץ ולחיות בה, היא מכונה ציון במקורותינו ובהמנון התקוה. כיון שכך אויבנו אינם חדלים מלרצות לענותנו, בטיליהם ובמעשי חבלה להשמידנו, על-אף שישראל מסכימה לישיבתם בארץ זו כישות עצמאית וכשוי זכויות. אויבים אלה אינם חדלים מפגיעה פיזית בנו ובילדינו. לכן נאלצים אנו לעשות שימוש באמצעי שכנוע - כדוגמת מכות מצרים. נכון שזה נראה לא טוב בעיני העולם, אך זה אמצעי משכנע. והראיה שאויבינו אחרי "אמצעי שכנוע" שלנו , נזהרים שלא לשוב ולפגוע בנו. נשוה אותם אל פרעה, שנקט באמעים לענות בהם את בני ישראל, ואף על-פי כן הם פריו ורבו ולא נרתעו, ממעללי פרעה שמטרתם לכלות את ישראל. בא משה בשליחות אֱלֹהִית ומזהיר אותו כי בתגובה למעשיו יקבל "מכות" מסוגים שונים שפוגעים: במי השתייה, בגוף האדם , בסביבתו במכות טבע קשות , בהשחתת מקורות המחיה שלו, וכל זה איננו משכנע אותו, הוא מסכים וחוזר מהסכמתו כמו שעושים צרינו הנוכחיים, המשלחים שוב ושוב את טיליהם בנו. אולם לפרעה מדד הקב"ה מדה כנגד מדה, על רצח כל הבן הילוד, נהרגו בכורותיו. ומכה זו הייתה המשכנעת ביותר. הצלחת ישראל במלחמתם בפרעה מותנית הייתה בכך: ושמרתם מצותי ועשיתם אותם אני ה'. דברים אלה נסימם בדברי הרמב"ם שאמר: כשם שהשם קים לעולם ועד, כך יתקיים עם ישראל לעולם ועד, בגלל הקשר שיש בין הקב"ה לעם ישראל" מכאן צריך להזהיר את העם לבל יבחר בדרך הקלה לכאורה , להגר או לקבל תכתיבי מי שמטרתו סילוק ישראל מהשטח.

התראה לפני מכה

מתאימה התראה לפני מכה , ולו במשמעות לכלל המשפטי "אין עונשין אלא אם מזהירים תחילה". כאן אנו רואים כי הכלל הופעל לגבי רוב המכות , למעט מכות: כנים , שחין, וחושך שבהם לא הקדימה את המכות התראה. במדרש הגדול התימני נאמר: כי הקב"ה מתרה באדם פעם ראשונה ושניה ואינו צריך להתרות בו שלישית , שנאמר: כי באחת ידבר אל ובשתים לא ישורנו" (איוב, לג/יד) כי האדם שבעקשנותו אינו נשמע לשתי ההתראות אין לו זכות להתראה שלישית. נאמר עוד למשה: ואני אקשה את לב פרעה (ז/ג) אמירה זו מעוררת שאלת "חופש הבחירה" שיש לאדם, הנהוגה בכל התרבויות האנושיות. מצד שני נאמר על דרך הפילוסופיה, שאין למעשה בחירה חופשית לאדם במעשיו, כי כל דבר בעולם קשור כִּמְחֻיַּב המציאות בדברים אחרים. בעניין זה ניתן לאמר את הפסוק: אֲרֻכָּה מארץ מִדָּה ורחבה מִנִּי-ים (איוב יא/ט). כידוע ספר איוב מחולק לשלושה החלק הפותח את הספר סיפור ראשית המעשה והחלק המסים הוא סיפור סיום המעשה , אך בין שני אלה יש דברי הגות של איוב ורעיו. על האמירה ואני אקשה את לב פרעה, אמר הפרשן רבנו עובדיה . כי הקב"ה איננו חפץ במות הרשע, "כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה"(יחזקאל לו/יא) המכות היו גם כדי שישראל יראו ויראו. הזהרו מן הרשעים כי "טובתם" רעה.

כּשֶׁמִמּוּל נִצָב אוֹיֵב מֻשְׁבַּע דַּע שֶׁהַדְּמוּת שֶׁבּוֹ דְּמוּת רָשָׁע
כִּי הוּא מַכֶּה וּבוֹכֶה כְּנִפְגַּע מְמָהֵר וּמִתְלוֹנֵן וְקוֹלוֹ נִשְׁמַע
הַשֶּׁקֶר וְהַהִתְחַסְדּוּת מְזוֹנוֹ הָרֶשַׁע שֶׁבּוֹ הוּא מוֹרוֹ וַאֲדוֹנוֹ
הוֹנְךָ לְדִידוֹ אֵינוֹ אֶלָּא הוֹנוֹ תֵּטִיב עִמּוֹ יַחֲרוֹץ בְּךָ לְשׁוֹנוֹ

כּבְדֵּהוּ וְחַשְׁדֵּהוּ על טוּב לִבּוֹ כִּי שֶׁבַע תּוֹעֲבוֹת בְלִבּוֹ וּבְחֻבּוֹ
תְּבַקְשׁוֹ לְהֵיטִיב תֵּדַע טִיבוֹ יָסִיר מַסְוֶהוּ וְיָסִירְךָ מִנְּתִיבוֹ
זֶהוּ טִבְעָם שֶׁל"הַפַּרְעוֹנִים" פּוֹרְעִים פְּרָעוֹת וְלֹא מִשְׁתַּנִּים
טוֹבִים הֵם בְהַעֲמָדַת פָּנִים זֶה סִפּוּר יִשְׂרָאֵל מִלִּפְנֵי שָׁנִים
לָכֵן נאֱמַר אַל תְּהִי תִּקְוָה לַמַּלְשִׁינִים