מדינת "האחים היהודים"

ישראל מתקרבת למערכת בחירות כשהסקרים מנבאים את מה שהתקשורת הערבית מכנה בחשש כבד "עלייה מטאורית של הימין הקיצוני בישראל". כל כתבה על המפה הפוליטית של ישראל מציגה את הסקרים האחרונים, שבהם ניכרת המגמה שכולנו כאן מכירים. בימים האחרונים לא חדל הטלפון של כותב שורות אלו לצלצל, כאשר בצד השני נמצא בדרך כלל נציג של כלי תקשורת ערבי כזה או אחר, כשאת כולם אופפת דאגה אחת גדולה: התחזקות הרוח היהודית בישראל. תחנות רדיו ברשות הפלשתינית, שבהן אני - בעוונותי הרבים - מרבה להתראיין, מביעות את החשש הגדול ביותר.

השאלה הנשאלת היא מפני מה חוששים בעולם הערבי. תשובה אפשרית היא שהימין הקיצוני ישתלט על המדינה, וישראל תצא למלחמה נגד הפלשתינים במטרה לחסל את הרשות הפלשתינית ולמחוק את כל הישגיהם ובפרט את ההכרה הבינלאומית שהשיגו לפני כחודשיים בעצרת הכללית של האו"ם. הגם שלא ניתן לפסול אפשרות זו, לא נראה שזוהי הסיבה האמיתית לדאגה, שכן יש רבים - ודווקא ברשות הפלשתינית - המייחלים לפירוק הרשות.

הסיבות לפחד הן עמוקות יותר ונובעות מהראייה התרבותית של האזור. ישראל נחושה, בטוחה בעצמה ובצדקת דרכה, עלולה לחדול להתנהג כמו סמרטוט, כפי שעשתה לא פעם בעבר בהנהגתם הבלתי אחראית של "רודפי שלום" עייפי נפש, ולאמץ דפוסי התנהגות מזרח תיכוניים טיפוסיים. לא מעט פוליטיקאים ישראלים, ובהם ראשי ממשלות, שחיפשו "פתרון עכשיו", הִקנו לישראל תדמית של מדינה "שוחרת שלום" על-פי תפיסתם, אבל במזרח התיכון התדמית שהתקבלה הייתה של אומה "מתרפסת ומתחננת לקצת שלום". כאן, מי שמתחנן לשלום הוא רק המובס המבקש על נפשו, והוא בדרך כלל יקבל בעיטה חזקה שתעיף אותו לכל הרוחות. שלום הוא הדבר האחרון שמקבל מבקש השלום.

השלום שישראל יכולה לקבל משכניה

באזור המצוקה שבו נמצאת מדינת ישראל, החלש מקבל מכות: יורים עליו, משגרים לעברו טילים, מפוצצים לו אוטובוסים, מנהלים נגדו מסע דה-לגיטימציה, דוחקים אותו לפינות דיפלומטיות, תובעים אותו בבתי משפט בינלאומיים, מקימים על גבו מדינות המאיימות עליו ומכריזים השכם והערב על מאבק אלים נגדו. ואילו הוא, החלש, נאלץ לקבל את מְטַר הזבל הזה ולומר "זה רק מילים". לפעמים הוא מזהיר, אבל מעטים מתייחסים אליו ברצינות, היות שהוא חלש, רופס ו"מבקש שלום".

לעומתו, שלום ושלווה מקבל באזור שלנו רק החזק, הבטוח בעצמו, המאיים, זה שאין לו שום עכבות להשתמש בכוחו ובמלוא העוצמה, זה שלא יוותר על שום דבר המגיע לו. כל האחרים מניחים לו, כי הם פוחדים ממנו. שלום מקבל מי שמגיב בעוצמה רבה על הטיל הראשון הנורה בשטחו, גם אם נפל בשטח פנוי, ולא מדווח ברדיו "לא נגרם כל נזק". כי לאמיתו של דבר אכן נגרם נזק גדול לריבונותו, שאין דבר חשוב ממנה. האם יסכים בן אדם נורמלי שמישהו יירה לתוך ביתו, גם אם לא ייגרם בכך שום נזק?

העולם הערבי חושש שמדינת ישראל שאחרי הבחירות תהיה - שומו שמים - יהודית יותר. שכן אז העולם עלול להיזכר שהיהודים, לא הישראלים, הוגלו מכאן לפני 1942 שנה, ועתה חזרו צאצאיהם לארצם ההיסטורית - יהודה. ישראל היהודית יותר עלולה להיות דוגמה "רעה" לאירופה שאומותיה הולכות ומאבדות את דמותן הלאומית והן מביטות בשוויון נפש על הפלישה הזרה המאיימת על אופייה של היבשת. התחזקות הימין הישראלי עלולה על כן לעודד את הימין האירופי לשים קץ להגירה ההמונית של אלה המצפים להפוך את אירופה לארצם.

ישראל היהודית עלולה להיות אבן שואבת ליהודים מכל רחבי העולם לעלות אליה ולהעביר אליה את מרכז חייהם, ובכך היא תתחזק דמוגרפית, כלכלית, חברתית ופוליטית. תהליך זה עלול לקבל דחיפה מן האנטישמיות באירופה, המתגברת ככל שהיהודים מאבדים בה את השפעתם והמשקל הציבורי עובר לקבוצות מהגרות שאינן הופכות לחלק מהחברה האירופית הישָנה והישֵנה.

ישראל היהודית תרכז בתוכה את היהודים המשכילים, היזמים, הממציאים, המפתחים והמדענים פורצי הדרך שהִקנו לעם היהודי את המספר האדיר של פרסי נובל. כך תהיה ישראל למבצר של מדע, טכנולוגיה ופיתוח, חדשנות ויזמות, בעוד שסביבתה הופכת - בעיקר בשנתיים האחרונות - לביצה טובענית של דם, אש ודמעות, תמרות עשן, הרס וחורבן.

ישראל היהודית הריבונית והבוטחת בעצמה שוב תוכיח לשכניה כי היהודים אינם עוד "בני חסות" ("אהל ד'ימה" בלשונם) החייבים לחיות על-פי הכללים הנקבעים על-ידי אימאמים, ו"לשלם מס גולגולת במצב שהם מושפלים" (קוראן, סורה 9 פסוק 29) כפי המנהג בחצי האי ערב במאה השביעית לספירה. ישראל היהודית תיצמד באופן נחרץ יותר לירושלים בירת היהודים מאז 3000 שנה, הרבה לפני שבני המדבר פרצו לתוכה והמציאו "היסטוריה" שכאילו מעניקה להם את הזכויות עליה מאז בריאת העולם.

בישראל היהודית תגבר הערבות ההדדית בין היהודים, והם יכוננו בה חברה צודקת יותר, סולידרית יותר, הגונה יותר ואנושית יותר, שתהפוך את החברה היהודית לחזקה יותר, איתנה יותר, נחושה יותר ובעלת יכולת גדולה יותר לעמוד במבחנים שהחיים במזרח התיכון מזמנים לכל מי שמנסה לשרוד בו. חברה זו תהיה בעלת תודעה עצמית ברורה יותר, והיא לא תיזקק להפלות את המיעוטים לרעה רק כדי להוכיח לעצמה שהיא "אחרת". כתוצאה מכך גם היחס למיעוטים במדינה, ובעיקר המיעוט המוסלמי, יהיה אנושי יותר ומבין יותר, שכן אחרי ככלות הכל, רבים בקרב הרוב היהודי והמיעוט המוסלמי רואים עין בעין את הבעיות האמיתיות של חברה מסורתית בסביבה פיזית ותקשורתית מודרנית ומתירנית. ליהודים ולמוסלמים יש אותן שאיפות לקדם את חינוך הדור הצעיר, את ההתנהגות המוסרית של בני החברה ובנותיה, את ההימנעות משימוש בסמים ובאלכוהול, את כיבוד ההורים והמורים ואת הדבקות בערכי הדת והמסורת.

ישראל היהודית תעמיד את עצמה כחומה בצורה מול התגברות הקיצוניות האיסלאמית והשבטית בעולם הערבי, ותוכיח שרק עַם הדבק בזהותו ונאמן למורשתו יכול לעמוד בפני נחשול הרדיקליזם והאלימות הסוחף את המזרח התיכון. זה בדיוק מה שמפחיד את שכנינו: הם, שקיוו כי עִם עליית "האחים המוסלמים" תשותק ישראל מבהלה ותתפרק מכל נכסיה, מגלים להוותם כי ישראל היא מדינת "האחים היהודים", אשר לא תֵחַת מִצָּר ולא תברח מאויב.

מדינה יהודית כזו תוכיח לקרוב ולרחוק שהיהודים שבו לארץ מכורתם ההיסטורית והנצחית על-מנת להישאר בה לעדי עד, ורק באופן זה תקבל ישראל מיד שכניה שלום. זה לא יהיה שלום של חיבוקים ונשיקות, כי דבר כזה אינו בנמצא במזרח התיכון, אלא שלום הנובע מהכרת שכנינו במציאות שהיושב במרומים כפה עליהם, ואין להם ברירה אלא לקבל אותה כמות שהיא. יש במסורת האיסלאמית דרך לתת שלום לכופרים בלתי מנוצחים - שלום זמני הנמשך כל עוד האויב הוא בלתי מנוצח. זהו השלום שישראל יכולה לקבל משכניה, והוא יימשך לתמיד אך ורק אם היא תהיה בלתי מנוצחת לעד.

ישראל יהודית יותר תבטיח לכל אזרחיה שלום ביניהם ותכפה על שכניה להניח לה לשלום. זוהי הסיבה ששכניה חוששים מפני הפיכתה של מדינת ישראל ליהודית יותר.

ואלסָלָאם עַלַיְכּוּם ורַחְמַת אללה וַבַּרַכָּאתֻהוּ.