מגן הגחלייצים

באביב 1949 ממש בתום מלחמת העצמאות יוצא אבא קובנר למלחמה קטנה נוספת: מלחמה למען אנשי הגח"ל - מגוייסי חוץ-לארץ.
במכתב לא-ידוע ולא מוכר עד כה, של אבא קובנר, או למען הדיוק סרן אבא קובנר, נפרשת פרשה נשכחת אך מכאיבה. סרן קובנר, (תודתי לדר' נחום בוגנר, איש קיבוץ נתיב הל"ה, שהפנה תשומת לבי אליו) פונה ישירות אל הרמטכ"ל יעקב דורי. בצעד נועז ובהחלט בלתי מקובל פונה הסרן הזוטר אל מפקד הצבא. יש להניח שרק הרגשת השליחות שפיעמה בו הביאה אותו לפנייה החריגה.
(תודתי לצוות ארכיון צה"ל. המכתבים המקוריים שמורים שם כמובן).

(העתק)

אבא קובנר
קצין תרבות חטיבה 5
30 במרץ 1949

רמטכ"ל - אישי
דרך ראש השרות (שרות התרבות)
מפקד חטיבה 5 (גבעתי)
קצין ההסברה הארצי
הסברה

הנדון: טיפול באנשי גח"ל בחופשה 24 שעות

1. כידוע לך אין חייל רשאי לקבל מקום לינה מקצין העיר לחופשה השיגרתית (פעמיים בחודש) של 24 שעות (לפי פקודת מטכל חוברת מס. 25, 95/2, ס' 4).

2. למותר להסביר לך עד כמה הוראה זו אינה מתחשבת בהרכבו המיוחד של צבאנו שמרובים בו אנשי גח"ל אשר אין להם בית שיקלטם בחופשתם הקצרה, ואינם יכולים להרשות לעצמם לשלם דמי מלון מתוך המשכורת המינימלית, החיילית.

3. אין להשלים בשום פנים עם קיומה של הוראה זו, ויש לפי עניות דעתי לעשות את הכל כדי לשנותה.
4. אני מבקש את התערבותך ותשובתך בנדון.
קצין תרבות חטיבה 5

על יחסו של קובנר אל אנשי הגח"ל כותבת דינה פורת בספרה 'מעבר לגשמי', בעמ' 279, בהקשר לפיצוץ הצגת מחזהו של יגאל מוסינזון "בערבות הנגב" את הדברים:

"... והעניין השלישי (שבשלו פיצץ קובנר את ההצגה) - דמותו של הלוחם שהגיע מאירופה, איש הגח"ל המלהג הבלים ביידיש שהיא עלבון נוסף, (על העלבונות שהטיח בהם יגאל מוסינזון). והפעם לקליטה המסורה של אנשי הגח"ל בחטיבה (חטיבת גבעתי). "יתוקן המעוות!" תובע קובנר בסיומו של הדף.(מעין דף קרבי מאוחר שכתב נגד "בערבות הנגב").

ברור מאליו שהוא סינגר עליהם הגן עליהם העריך אותם ועשה ככל יכולתו להקל עליהם את המציאות הקשה בצבא ובארץ.

בעקבות מכתבו המפגיע של אבא קובנר אל הרמטכל, מתחיל הליך טיפול במכתבו. רב סרן ש'ט שליש הרמטכל מוציא מכתב אל ראש שרות התרבות. ב19 לאפריל 1949.

ראש שרות תרבות

הנדון: טיפול באנשי גח"ל.

בעקבות מכתבו של קצין תרבות חטיבה 5, מתקיים טיפול בדבר.
נא להודיע לנ"ל (לאבא קובנר) על כך.

על החתום: ש'ט רב סרן שליש הרמטכ"ל.

כלומר הפנייה התקבלה והרמטכל גילגל אותה אל שרות התרבות, ואל ממונים שלא הבינו את מהות בקשתו של אבא קובנר.
אבל עוד לפני כן מוציא האלוף משה צדוק, ראש אכא דאז, מכתב בעניין אל הרמטכל.

14 באפריל 1949, מטכל אכא, ט"ו בניסן תש"ט.

אל הרמטכ"ל

הנדון: טיפול באנשי גח"ל בחופשות של 24 שעות.

למכתבך מיום 4 באפריל 1949.

1. החופש של 24 שעות הניתן לכל חייל בשבוע (ארבע פעמים בחודש), כוונתו להיות יום מנוחה, אשר אותו מבלה החייל בסביבת יחידתו.

2. כמו-כן, בהתאם לפקודת מטכל/תש"ח, מס' 5, פסקה א2, אסור לחייל להתרחק במשך יום המנוחה שלו, יותר מ-20 ק"מ מהמחנה. כוונתו שעל החיילים, ברוב המקרים, ללון ביחידותיהם.

3. אי לזאת, איני רואה מקום לשנות את פקודת מטכל הקובעת, כי חייל ביום המנוחה אינו זכאי להיהנות מהזכויות הניתנות ע"י קצין העיר לחייל הנמצא בחופשה. שינוי פקודה זו יעלה בהון רב!

כמו-כן תנאי הדיור אינם מאפשרים לקציני העיר לטפל בנידון.
על החתום: משה צדוק, אלוף, ראש האגף.

ברור אם כן שהקשיחות ניצחה כאן, והצבא הצעיר לא קלט את המסר המורכב מעט של אבא קובנר. לא הוכרה זכותם המיוחדת של הגחלייצים, חסרי המשפחות וחסרי הבית, לקבל תנאים שיאפשרו להם חופשה נעימה בעיר הגדולה. ברור גם שרוב היוצאים לחופשה אז, הרחיקו הרבה מעל ה-20 קילומטרים המחייבים בחוק, ובוודאי שלא לנו במאהלי יחידותיהם... פזמוני הצ'יזבטרון למשל, מדברים על פלמחניקים שגומאים חצי ארץ, כדי לחזות בהצגה בתל אביב.
והמכתב האחרון מארבעת המכתבים סותם סופית את הגולל על בקשתו של מגן הגחלייצים.

היועץ הכספי לשכת הרמטכל, 21 באפריל 1949, אל ראש מתש (מנהל תשלומים), מטכל אכא, שרות הסעד, מפקד חזית ב'

הנדון: ביטול מתן כלכלה ע"י קציני העיר. בתשובה למכתבך וכו'.
ההוראה על ביטול הנ"ל ניתנה ע"י מטכל/אכא, משום שלפי פקודות מטכל אין לשלם דמי כלכלה ולינה לחיילים בחופשה של 24 שעות, להבדיל מחופש רגיל שבעדו משלמים.

ישנם קשיים כספיים רציניים לספק לחייל ולצבא את המגיע לפי החוק. ודאי שאין המצב מרשה לשלם תשלומים, שהחוק אינו מתיר אותם.

על החתום: היועץ הכספי, לשכת הרמטכ"ל.

וכך מוכיחים המכתבים שהרמטכל והכפופים לו, אלה שטיפלו בבקשתו המרגשת של אבא קובנר, לא נענו לה. הם לא הכירו במצבם המיוחד של אנשי הגח"ל. מנימוקים של מחסור כספי העדיפו שלא לסייע לעולים החדשים המגוייסים, חסרי הבית, הנזקקים לסיוע, בתחום הצר הזה, של החופשות הקצרות. נכון שהמדינה הצעירה סבלה אז ממחסור, ונכון ששנות הצנע עמדו כבר בפתח, אבל הרמטכ"ל המטכ"ל ושאר הממונים לא התעלו למעלתו של המבקש, סרן אבא קובנר, קצין התרבות של חטיבה 5, ולא העזו לחרוג מפקודות הצבא - וחבל.

דברים אלה שהבאנו כאן, אולי ראוי שיצטרפו למסכת הפרסומים העשירה על היחס למגוייסי הגח"ל. החל מגידופיו הפואטיים של בנימין הרושובסקי, המתחזה ל'גבי דניאל', בנוסח (מקורב) "הצאר הרוסי הקים את סנט פטרבורג על עצמות המוז'יקים - ובן-גוריון סלל את הדרך ללטרון על עצמות לוחמי הגח"ל", בספרו שירי גבי דניאל, 1990. ועד לכתב הסנגוריה המנומק להפליא של פרופ' עמנואל סיון המכחיש מכל וכל את המיתוס השקרי הזה, של הקרבת אנשי הגח"ל, בספרו דור תש"ח, 1991.

בין גיבורי הרומנים של קובנר, 'שעת האפס' ו'הצומת', מתוך הטרילוגיה הבלתי-גמורה שלו 'פנים אל פנים', שנדפסה בראשית שנות החמישים, היו גם יוצאי הגח"ל. והתייחסותו המקרבת והאוהדת של קובנר אל מגוייסי הגח"ל נמשכה עוד שנים רבות לאחר מלחמת העצמאות.

לסיום נביא את שירו של נתן אלתרמן מ'הטור השביעי':

אחד מהגח"ל

מִסִיפּוּן אוֹנִיָה מִתְנוֹדֶדֶת.
הוּא יָרָד אֶל רָצִיף הַנָמִל.
וְחִכְּתָה בַּרָצִיף לוֹ מוֹלֶדֶת
בִּדְמוּת אוֹטֹו צְבָאִי וְסֵמֶל.

הִיא אֶת שְׁמוֹ בְּחוֹתֶמֶת הִטְבִּיעָה,
הִיא הִשְׁלִיכָה בְּגָדָיו אֶל הַשַׂק.
וּשְבוּעָה נוֹרָאָה הִיא הִשְׁבִּיעָה
לְקוֹלוֹ שֶׁל הַגֶשֶׁם הַדַק.

וְנִרְאֵהוּ זוֹחֵל, אוֹ כּוֹרֵעַ,
אוֹ עוֹמֵד עִם צַלַחַת בַּתוֹר,
וְנֵדַע: לְלֹא בַּיִת וָרֵעַ
קָם לִלְחוֹם אֶת מִלְחֶמֶת הַדוֹר

עוֹד הָאָרֶץ הַזֹאת לֹא נַתְנָה לוֹ
לא יָדִיד, לֹא פִּנָה לְמִקְלַט,
לֹא שִׂמְחָה מִן הָאֶלֶף הַלָלוּ,
אֲשֶׁר לָנוּ הָיָה לְמַתַת.

לֹא, כִּי רַק אֶת חַיָיו, פְּלִיטֵי חֶרֶב
הוּא קִבֵּל עַל הַחוֹף מִיָדָה.
אֲבַל גַם אֶת חַיָיו, אֵי בָּעֶרֶב,
הוּא הֵשִׁיב בְּנָפְלוֹ בַּעֲדָה.