לחזור אל הענווה

גדולי ישראל נהגו לצום למחרת שבת "שובה" ו"שבת הגדול", שמא נכנסה בהם שמינית של גאווה לאחר שכל העיר התכנסה לשמוע את דרשתם. הציונות הדתית חוותה בבחירות האחרונות משהו חדש. רעננות, אחדות, מרץ. אבל עכשיו היה ראוי שהנבחרים יגזרו על עצמם יום צום כמו גדולי ישראל, לאחר יצר ההתבלטות האישית שליווה את תהליך בחירתם במנות גדושות. הצעירים הנמרצים שנסחפו לתוך המערכה צריכים ללמוד במכינות ובאולפנות "מסילת ישרים", בדגש על פרק הענווה, כדי שלא להפוך את העימות האישי שהיה בין המועמדים למודל לגיטימי בעיניהם.

לא בטוח שזה יועיל. כבר שמענו צעירים אומרים: ככה זה בפוליטיקה וככה זה בחיים. השאפתנות וההצלחה של אותם מועמדים שהצליחו להיכנס לכנסת - אסור להם שיהפכו למודל הרצוי לפעילות ציבורית. אחרת, כל צעיר שיתבקש לפעול בענייני ציבור - עיניו יהיו בראש הפירמידה.

אש על כוחותינו

אחת התופעות שעברו על המחנה הלאומי הייתה הירי הפנימי של מפלגה אחת לעבר רעותה. הליכוד, בקמפיין נגד הדמויות התורניות וה"קיצוניות" בתוך הבית היהודי "ירה לתוך הנגמ"ש". אלא שבמקום להחזיר לעצמו את הקולות, הבריח הליכוד את המצביעים ללפיד. מן הצד השני של המטבע: חברי הכנסת אורי אורבך ואורי אריאל האשימו את עוצמה לישראל שגרמה להפסד שישים אלף קולות. שני מנדטים, לדבריהם, נזרקו לפח. ייתכן. אבל שני ה"אורים", היו צריכים לצפות זאת מראש. הרי אלדד ובן-ארי הם אנשים אידיאולוגיים. מה הם חשבו - שילכו הביתה?

משעה שעוצמה לישראל הפכה לעובדה מוגמרת היה ניתן לצפות מהבית היהודי לגלות גישה בוגרת ולא סקטוריאלית ולשמוח בהצלחת המפלגה האחות. בפועל, ביום הבחירות - לאחר שכבר ברור היה ש'עוצמה' מתקרבת לעבר אחוז החסימה - הועבר מסרון לעשרות אלפי טלפונים בציונות הדתית ובו עצה שלא להצביע ל'עוצמה' כי אינה עוברת את אחוז החסימה. אכן, הנבואה הגשימה את עצמה. 9,000 קולות חסרו כדי להביא את אלדד ובן-ארי לכנסת. הסיכול הממוקד שעשו ל'עוצמה' הרתיע ברגע האחרון אלפי מצביעים. הם בחרו לירות בתוך הנגמ"ש ולהפסיד שישים אלף קולות ובכך לזרוק שני מנדטים לפח.

לאן נעלמו הרבנים

מערכת הבחירות הנוכחית מבטאת תהליכי עומק שעוברים על ציבור הכיפות הסרוגות. עמידתו של דור הכיפות הקטנות והשקופות בראש מערכת הבחירות של הבית היהודי מבטאת מהפכה של ממש. אורי אליצור מסביר שמדובר במעבר דורות. תופעת המטוטלת. הדור הצעיר הנוכחי מורד בהורים התורניים, שמרדו בהוריהם ה'מזרוחניקים'. האימהות של פעם הלכו בלא כיסוי ראש. בנותיהן חבשו כובעים, ועכשיו הולכות הנכדות עם סרטים ובנדנות שיורדים במשך הזמן.

ואני מוסיף: ירידת קרנם של אנשי החינוך בכל שדרות הציבור הגיעה גם אל הדתיים. חלקם מחונכים על-ידי כוכבי תקשורת יותר מאשר על-ידי רבניהם. לאן נעלמו הרבנים? רב המחנך במכינה קדם צבאית אמר לי: "הצעירים הדתיים כבר אינם נתונים להשפעת רבניהם. הם נעים במרחבי הפייסבוק והפכו לתלמידיהם של 'רבי גוגל' ו'ישיבת ויקיפדיה'. היום הצעירים מובילים אותנו". לכן, לא הרבנים קבעו הפעם איך תיראה רשימת נבחרי הציונות הדתית. ספינים ותעמולה אישית הותרו בציבור, בניגוד למה ש"פעילי ההתיישבות והציונות הדתית הורגלו אליו, שלא קופצים לראש הטור אלא מחכים שיקראו לך" (חגי סגל). ואיפה היה הזרם החרד"לי שנשמע לרבניו? הוא הוסתר ביחד עם תקומה והאיחוד הלאומי במסע הבחירות.

בנט ואנשיו שואפים באמת להקים משהו חדש וגדול, ארוך טווח, שיתמודד על ההנהגה - כפי שהכריז היו"ר החדש בנאום הניצחון שהוכן עוד כשהסקרים ניבאו לו יותר מנדטים. אחרי הבחירות הוא לא ירצה להיפרד מהמצטרפים החדשים שהביא. כדי להכניס תחת קורה אחת גם ימין מתון וגם אנשי מרכז ושמאל, יש לשלם לכל הצדדים בעמעום מסרים. כבר היו דברים מעולם: סוד כוחן של הליכוד ושל מפלגות ה'מרכז' הגיע מחולשתן האידיאולוגית. כל אחת עשתה מאמץ להסתיר את האידיאולוגיה ולמשוך את המצביעים. כך נהגה גם שלי יחימוביץ', שהסתירה את העניין המדיני עד שהזכירה אותו בנאומה התוקפני עם פרסום התוצאות. אבל לא הכול הצגות. נדמה שאכן משהו חדש באמת קורה ומתרקם בבחירות אלו.

עמעום האידיאולוגיה זז לאטו ממשבצת האמצעי והופך למטרה. שימו לב לנאומי הניצחון של לפיד ושל בנט. אין שמאל ואין ימין. כולנו "אחים" וכולנו "יחד". נראה שהפְּשרה הופכת לאידיאולוגיה. מפלגות של 'ככה וככה' גדלות, מפלגות של 'ככה' מצטמקות, ומפלגה של 'כך' בכלל עפה מהמרוץ. בבית היהודי מתגבשת אידיאולוגיה כזו. מתנגדי הזרם החרדי-לאומי, למשל 'נאמני תורה ועבודה', רואים בכך ברכה. השרביט נמצא בידיים מאוד מתונות שבחרו לעצמן משהו חדש שטרם נוסה: להביא את כל עם ישראל לבית חדש. פחות אידיאולוגיה ויותר ביחד. אני מפקפק אם יוכל הדבר להצליח.

לא לגנוז את השלטים לא בטוח שנתניהו יצטער על הצורך בקואליציה עם לפיד. זה סוג של עונש בהסכמה: להבדיל מראשי סיעות וח"כים הוא מסתכל גם על הלחצים מארצות הברית ומאירופה, והוא יחפש הברקה. אנחנו כבר מכירים "הברקה" כזאת, כשתחת לחץ המחאה החברתית שחרר למעלה מאלף מחבלים עבור גלעד שליט. בנאום בר-אילן, כזכור, הוא סתר לחלוטין את כל מה שהטיף לו בספרו. כבר אמרנו, ככה וככה. נתניהו עלול להחליט על ביצוע תוכנית שתי המדינות ובכך להסיר מעצמו את הלחץ הבינלאומי והתקשורתי, כשהוא נשען על לפיד ומבצעו יעקב פרי, ראש השב"כ לשעבר. הימין האידיאולוגי על ארגוניו החוץ-פרלמנטריים לא יוכל לתלות את כל יהביו בח"כים בלבד.

כדאי להוציא מהנפטלין את שלטי החוצות.