חז"ל אומרים לנו [אבות ה', א'] כי: בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם; ובפרשת השבוע אנחנו קוראים את עשרת הדיברות, שבתורה הם קרויים עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים. האם יש קשר בין עשרת המאמרות לעשרת הדיברות? וגם, מדוע הם קרויים בשמות שונים? הרי לכאורה, אמירות ודיבורים זה היינו הך, לא? מסתבר שלא ממש, אפשר לומר שאמירה מתייחסת למציאות ואף קובעת אותה, בעוד דיבור הוא עניין של הנהגה, או ליתר דיוק, מנהיגות [קהלת ח', ד']: בַּאֲשֶׁר דְּבַר מֶלֶךְ, שִׁלְטוֹן; וּמִי יֹאמַר לוֹ, מַה תַּעֲשֶׂה. מכאן, מסיקים בחסידות, שעשרת הדיברות תפקידם לנהל ואף לאפשר את קיום העולם שנברא בעשרת המאמרות. אבל האמת היא שהרעיון הזה מצוי כבר בחז"ל; על הפסוק בתהלים [ע"ו, ט'] מִשָּׁמַיִם הִשְׁמַעְתָּ דִּין; אֶרֶץ יָרְאָה וְשָׁקָטָה. שואלים חז"ל [שבת פח/א]: אם יָרְאָה - למה שָׁקָטָה, ואם שָׁקָטָה - למה יָרְאָה?
יישוב התמיהה מיוסד על הפסוק החותם את ששת ימי המעשה בבריאת העולם, וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם הַשִּׁשִּׁי. בכל הימים הקודמים אין ה' הידיעה; יש יום אחד, יום שני וכו' בלי ה', מה השתנה יום שישי שדווקא בו נוספה ה', יוֹם הַשִּׁשִּׁי? או בלשונו של רֵיש לקיש: ה"א יתירה למה לי? מסביר ריש לקיש: מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית ואמר להם: "אם ישראל מקבלים התורה - אתם מתקיימין, ואם לאו - אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו: מה הקשר בין ה-ה"א היתירה ביום השישי ובין קבלת התורה? מסביר רש"י כי ה' הידיעה שנוספה ליום הזה במעשה בראשית רומזת לשישי אחר, הוא היום השישי בחודש סיון, היום שבו ניתנה התורה. ושיעור הדברים אם כן הוא, שבסיום והשלמת עשרה מאמרות של מעשה בראשית, הודיע הקב"ה לארץ, כלומר לכל הנבראים החומריים, כי קיומם לאורך זמן מותנה בקבלת עשרת הדיברות על-ידי עם ישראל בשישי בסיון.
כיצד התקיים העולם?
ואם ישאל מישהו, כיצד התקיים העולם עד שלא ניתנה התורה? התשובה היא בחסד חינם של הקב"ה ובציפייה ליום המיוחד שעל אודותיו אנחנו קוראים בפרשת השבוע שלנו. אבל לכאורה, כאשר לומדים את הפרק הראשון בתורה, סיפור הבריאה, לא מוצאים שם יותר מתשע פעמים "ויאמר אלקים" אז מהיכן הגיע המאמר העשירי? עונים על כך חז"ל: "בראשית נמי מאמר הוא". כלומר הפסוק הפותח את סיפור הבריאה: [א] בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹקִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. גם הוא נחשב מאמר. זה גם אחד ההסברים להמשך המשנה שציטטנו לעיל; חז"ל שואלים לשם מה זקוק הקב"ה לעשרה מאמרות? וַהֲלֹא בְמַאֲמָר אֶחָד יָכוֹל לְהִבָּרְאוֹת. ובאמת, מסביר הרמב"ן באריכות, שכבר בעת בריאת השמים והארץ היו כלולים בהם כל הנבראים, שהם היו מעין חומר גלם שממנו יצר ה' את כל הנבראים לפרטי פרטים.
והנה כשמתבוננים בעשרת הדיברות, רואים תופעה דומה מאוד; מי שינסה למנות אותם כפי שהם כתובים בתורה, יתחיל בוודאי מהחלק השני של הפסוק השני [שמות כ']: (...) לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, עַל-פָּנָי. כמובן, זה בתנאי שאינו מכיר, או שימחק מהזיכרון, את תבנית לוחות הברית שרואים בבתי הכנסת. ואז, בקלות אפשר להגיע לפירוט הבא: א) לא יהיה (כנ"ל). ב) לא תשא את שם ה' לשוא. ג) זכור את יום השבת לקדשו. ד) כבד את אביך ואת אמך. ה) לא תרצח. ו) לא תנאף. ז) לא תגנוב ח) לא תענה ברעך עד שקר. ט) לא תחמוד בית רעך. י) לא תחמוד אשת רעך. בדיוק עשר. אלא שהדיבר הראשון הוא חציו הראשון של הפסוק שציטטנו, הַדִּבֵּר הראשון הוא אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ. ולכאורה, איזה ציווי יש בַּדִּבֵּר הזה?
לשאלה זו יש כמה תשובות ברבדים שונים של עומק; מהם נציין רק כדוגמה את המצווה להאמין, שנלמדת ממהפתיחה הזאת לעשרת הדיברות. אבל בחסידות (דגל מחנה אפרים) מבואר כי יש כאן הקבלה ברורה למבנה של עשרת המאמרות שבהם ברא הקב"ה את עולמו: שדיבור אָנֹכִי הוא כולל כל התורה כולה; וכנגדו מאמר ראשון (בראשית) הוא כולל כל העשרה מאמרות. הדיבור אָנֹכִי כולל כל התורה כולה כי הוא היסוד והבסיס לה. ועל דרך שאומר המדרש (בתימלול חופשי): משל למלך שנכנס למדינה; אמרו לו, יועציו, אמור להם מה הם חוקיך. אמר להם, קודם שיקבלו עליהם את מלכותי ואחר כך אומר להם מה הן גזרותיי. כך הקב"ה, קודם הזכיר/הודיע לנו: אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ, נאמר לכל פרט בעם ישראל; ומשזה מוסכם - כעת אפשר לצוות לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, עַל-פָּנָי. וגם את כל המצוות שבאות בהמשך.
מאָנֹכִי עד אָנֹכִי אָנֹכִי
דומני שכולם מסכימים על כך שבעשרת הדיברות כלולה התורה כולה, שהם התמצית של התורה. אבל ממה שציטטנו לעיל מהחסידות, יוצא שהדיבור הראשון, אָנֹכִי, כולל את התורה כולה, איך אפשר להבין רעיון כזה? הסברנו שהדיבור הזה מהווה בסיס לכל ההמשך אבל אולי יותר קל להבין את הרעיון על-פי המבואר במקומות אחרים בחסידות, שהדיבור הזה הוא שורש לכל מצוות "עשה"; שכל מצווה שיהודי עושה זה משום שהוא מאמין ב-אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ. ומה עם מצוות "לא תעשה"? כתוב שהדיבור השני, לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל-פָּנָי, הוא שורש לכל מצוות לא תעשה. ומסביר כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ' שגם הדיבור הזה, שהוא שורש לכל מצוות לא תעשה, מיוסד על אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ. שכן משום ש-אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ - לכן לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל-פָּנָי.
ואיך כל הנ"ל נוגע לנו, שלושת אלפים שלוש מאות ועשרים וחמש שנה אחרי מעמד הר סיני? ובכן, במדרש רבה מתואר אותו מעמד כך: אמר רבי אבהו בשם ר' יוחנן: כשנתן הקב"ה את התורה, צפור לא צווח, עוף לא פרח, שור לא געה, אופַנִים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש קדוש, הים לא נזדעזע, הבריות לא דברו, אלא העולם שותק ומחריש ויצא הקול אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ. מהתיאור הזה עולה שהעולם כולו השתתף במעמד קבלת התורה. אומנם רק עם ישראל היה שותף במודע וברצון, אבל כל הנבראים, כולל המלאכים העליונים, היו שותפים, הושפעו מהתופעה. בהמשך מוסיף המדרש עוד פרט מעניין; על הפסוק [דברים ה', י"ח]: אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר ה' אֶל-כָּל-קְהַלְכֶם בָּהָר, מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הֶעָנָן וְהָעֲרָפֶל--קוֹל גָּדוֹל, וְלֹא יָסָף; אומר המדרש: מהו וְלֹא יָסָף? אלא כשאדם קורא לחבירו יש לקולו בת קול, והקול שהיה יוצא מפי הקב"ה לא היה לקולו בת קול.
בת קול זה הד; הד נוצר כאשר גלי הקול נתקלים בעצם שאינו סופג אותם, כמו כדור גומי שנתקל בקיר ושב לאחור, כך גם גלי הקול כאשר הם נתקלים בקיר או בהר וכדומה. הקול של הקב"ה במעמד הר סיני מתואר כקול גדול וגם בפרשה שלנו מוזכר משהו בעניין [פרק י"ט]: [יט] וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר, הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד; מֹשֶׁה יְדַבֵּר, וְהָאֱלֹקִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל. ולמרות עוצמתו של הקול, לא היה לו הד; כיצד ניתן להבין זאת? מסביר כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ', כי הד נוצר כאשר הקול נתקל בהתנגדות; ומכיוון ששום נברא לא גילה התנגדות לקולו של הקב"ה כאשר הכריז אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ לכן לא נוצר הד, כי הקול נספג בכל הבריאה. אפשר לומר שזה מפני ששום נברא אינו יכול לגלות התנגדות לקולו של הקב"ה אבל בפועל זה אומר שהבריאה כולה ספגה והפנימה את הרעיון ש-אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ.
ובמהלך הזה נשלמה הבריאה. כלומר, שכל מה שנברא במעשה בראשית קיבל קיום; לכן שקטה הארץ, התבטלה חרדתה מפני התאיינות. כי העובדה שעם ישראל קיבל עליו את עשרת הדיברות, כלומר את התורה, הבטיחה את קיומה של הארץ. והמהלך הזה נוגע לנו היום בדיוק כמו אז, שכן העובדה שהבריאה כולה ספגה והפנימה את דבר ה' במעמד הר סיני, קובעת עובדה שכל הנבראים כפופים כפיפות מוחלטת לאותם מסרים ששמענו בהר סיני. וזהו שעשרת הדיברות נותנים קיום לעשרה המאמרות שבהם נברא העולם והם גם מנהיגים את כל מה שנברא בעשרה מאמרות. לכן גם כתוב שלמרות כל הגילויים שנזכה להם בעתיד, כמו שמתארים הנביאים, שנראה את האלקות בעיני בשר, מעמד הר סיני לא יהיה שוב; וההסבר הוא שאין בכך צורך, כי הבריאה כולה הפנימה את הרעיון.
כאמור, אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ זה הבסיס לכל התורה והתורה היא המחברת את עם ישראל לקב"ה. כמו שהסברנו בעבר, הקב"ה מצַוֶה, אנחנו מצוּוִים ועל-ידי קיום המצוות אנחנו נהיים צוות מאוחד עם הקב"ה, עם המצַווה. פתיחת עשרת הדיברות במילה אָנֹכִי ולא ב-אני למשל, הניעה את חז"ל לחפש את המשמעות המיוחדת של המילה הזאת. והם מצאו כי זה נוטריקון: א'נא נ'פשאי כ'תבית י'הבית; אני את עצמי כתבתי ונתתי לכם בתורה. לצערנו, לעתים קרובות אנחנו נסחפים בענייני העולם הזה ולא כל כך זוכרים את אָנֹכִי, לא זוכרים שכל צעד צריך להיות כפוף להוראות שקיבלנו בתורה הקדושה. נקווה ונתפלל לקב"ה שיעזור לנו לשמור על קשר איתו, להיות מאוחדים איתו בצוות אחד וכך נזכה לקיום הנבואה של ישעיהו [נ"א, י"ב], שהקב"ה ישמיע לנו פעמים אָנֹכִי: אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם.
