כשמדברים על מלאכת הכתיבה, ברוב המקרים מוצעת יריעת דיון רחבה של מהלכי נפש. ישוב דעת כמעט דרוך ממלא את הטענות לסדר, עד בוא מסך התעתועים הבא. אנסה להציע כמה הבהרות.
האדם הכותב מתעקש על הבירור. הוא נע אל המורכבות, בתקווה לשוב מן המכסים עם רפואות קטנות, עם סגולות עדינות לרווחת הציבור הרחב. הוא פוסע שוב ושוב אל מקום ההצללות הנפלא בו לפתע נחשף הסמוי מן העין. כל התרחשות היא פתח להתבהרות אפשרית. כל משב חולף הוא הזדמנות. כורח המציאות הוא לעולם נתיב האצה זמני. השיבה אל חיבוטי הנפש היא כמים טובים לאורח.
אך חרף כל היתרונות הגלויים, המלאכה הזאת מוסטת מן הדיון הציבורי הכללי. לא מדברים אודותיה, לא בוחנים את גבולותיה. היא נמוגה אל השונה, השולי, האחר.
יוצא שנער צעיר, אחד מן הרבים, יושב בביתו וצופה על העולם. יש לו יכולת לשאת תנועת קצה גמישה של רעיונות. השפה מעניינת אותו. הוא אספן של תיאורים לשוניים. אוהב להתבונן, לתהות, להעניק למראות זמן להתגלות. ההמתנה חביבה עליו. הוא רגיש לסובב. הוא חכם וזמין לאחוז בכל מה שעשויי לעורר עניין ולאחד בין רחוקים.
אך המסרים שהוא מקבל מהלוך הרוח הציבורי שהוא מוזר, מבזבז את זמנו לריק, ושעדיף שיפסיק לתהות בדמיונות ויהיה רציני. הנער הצעיר יגדל להיות מישהו אחר. יתכן ומוצלח וערכי אך לא מי שהוא יכול היה להיות.
חברה חפצת חיים חייבת להציע מגוון רחב של אפשרויות לצמיחת היחיד. לא יזיק לה אם מדי פעם תבהיר שיש לה צורך באנשי המילה הכתובה: אנשי הגות שתפקידם לתהות עם הַהֶעְדֵּר ולמחוק דעות קדומות, אנשי יצירה המוכנים לשאת את הקושי והבדידות מתוך רצון מתגבר להורות נחמה לבני אדם, פוסעים בחיק המסתורין למוד הניסיון, בתקווה לדלות ממה שנשכח את מה שראוי היה לומר כל השנים, תרים אחר הגעש החבוי דקה לפני שהשטף נטול הרסן מאיים להשתלט על הכול.
