וַיִּירָא יַעֲקב מְאד וַיֵּצֶר לוֹ

דומה, כי תחום היחסים שבינינו לבין אומות העולם, הוא התחום היחיד בו אין מחלוקת בין המחנות הפוליטיים השונים בארץ. כולם מסכימים שצריכים להזהר מאד שלא להרגיז את הגוי. הדברים אמורים לגבי כל גוי, גם אם הוא אויב די גלוי. ואם הוא גוי טוב כמו זה שבאמריקה למשל, על אחת כמה וכמה שצריכים לעשות כל מאמץ לרצות אותו.

נקדים ונומר כי אין לנו שום הסתייגות משמירה על יחסים טובים עם גויים; ההיפך הוא הנכון. המיקוד שלנו הוא בגבולות שיש לקבוע ליחסים אלו; עד כמה צריכים להתאמץ לטובת יחסים כאלה, אם בכלל.

בשבוע שעבר עמדנו על סירובו, בחלום, של יעקב אבינו לעלות בסולם, מתוך חשש שיקרה לו מה שראה שקורה לאומות העולם - עליה מטאורית ונפילה שאין אחריה תקומה ח"ו. הסברנו שזו חשיבה גלותית המלווה אותנו מאז ועד בכלל; היצענו להיפטר מחשיבה גלותית זו, המסומלת בשם יעקב, ולעבור לחשיבה המבוססת על השם ישראל, חשיבה של זמן הגאולה.

בפרשת השבוע שלנו - עדיין הדמות המרכזית היא יעקב, ומעניין לבדוק אם חל אצלו שינוי תפיסתי לאחר עשרים שנה בחוץ לארץ, בבית לבן הארמי. האם עדיין שולטת התפיסה הגלותית, או שמא השתנה משהו.

כבר בתחילת הפרשה מוצאים שיעקב מנסה למצוא חן בעיני עשו:

(ברשית לב) ד וַיִּשְׁלַח יַעֲקב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל-עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם: ה וַיְצַו אתָם לֵאמר כּה תֹאמְרוּן לַאדנִי לְעֵשָׂו כּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקב עִם-לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד-עָתָּה: ו וַיְהִי-לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדנִי לִמְצא-חֵן בְּעֵינֶיךָ:

אמנם עשו הוא יהודי מלידה, אבל הוא בחר בדרך אחרת ויעקב יודע את זה. למרות זאת הוא מנסה למצוא חן בעיניו. השאלה היא כאמור, עד כמה מנסים למצוא חן, ומה עושים כאשר הניסיון אינו מצליח.

קָטנְתִּי מִכּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל-הָאֱמֶת

ז וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל-יַעֲקב לֵאמר בָּאנוּ אֶל- אָחִיךָ אֶל-עֵשָׂו וְגַם הלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע-מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ:

זה נראה ליעקב כמו מערך מלחמתי של עשו, והוא די נלחץ.

ח וַיִּירָא יַעֲקב מְאד וַיֵּצֶר לוֹ וַיַּחַץ אֶת-הָעָם אֲשֶׁר-אִתּוֹ וְאֶת-הַצּאן וְאֶת-הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת: ט וַיּאמֶר אִם- יָבוֹא עֵשָׂו אֶל-הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה:

לכאורה, מדובר במהלך שמנסה להבטיח את שרידותו הפיזית של בית יעקב; השאלה היא אם זה הכל או שיש עוד משהו שיעקב מנסה להבטיח? נקווה למצוא את התשובה בהמשך.

מתוך תחושת המצוקה בה הוא שרוי, יעקב פותח בתפילה לה':

י וַיּאמֶר יַעֲקב אֱלֹקֵי אָבִי אַבְרָהָם וֵאלֹקֵי אָבִי יִצְחָק ה' הָאמֵר אֵלַי שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ: יא קָטנְתִּי מִכּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל-הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת-עַבְדֶּךָ כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת: יב הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי-יָרֵא אָנכִי אתוֹ פֶּן-יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל-בָּנִים: יג וְאַתָּה אָמַרְתָּ הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ וְשַׂמְתִּי אֶת- זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא-יִסָּפֵר מֵרב:

ליעקב יש כעת רכוש רב; לאחר שהגיע לחרן בחוסר כל, עתה הוא עשיר גדול. אם נשליך עליו את סגנון החשיבה שלנו, טבעי לצפות ממנו שיתלה את עושרו הגדול בהצלחתו לשמור על קשר תקין עם הבורא יתברך, שבזכות זה הקב"ה זיכה אותו בכל העושר. אבל במקום זה הוא מכריז: קָטנְתִּי מִכּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל-הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת-עַבְדֶּךָ...

והוא מבקש מה' הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו; כפל הלשון כאן כמו גם בפסוק ז', אומר דרשני; הרי ברור שאחיו זה עשו ועשו זה אחיו, אז בשביל מה להזכיר את שני התארים?

צריכים לומר שיעקב זיהה שתי סכנות במפגש עם אחיו, והוא חשש משתיהן; מעשו הוא חשש פן יתקוף וינסה לפגוע בו פיזית, בעוד מאחיו הוא חשש פן ייצור קשר ידידותי, וישפיע על יעקב ובני ביתו ללמוד מדרכו הרעה. כנגד שתי הסכנות הוא מתפלל לה' וגם נערך טכנית.

וְאַתָּה אָמַרְתָּ הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ

בתפילתו, יעקב מזכיר לה' את הבטחותיו לו; וכאשר קוראים את הדברים, את ההבטחות שקיבל מה' - מתעוררת תמיהה על עצם המצוקה שחש יעקב אל מול הסכנה. חז"ל מסבירים כי חשש שמא נכשל במשהו ואיבד את זכותו למימוש ההבטחות, אבל עדיין יש לו לסמוך על ההבטחות שהבטיח ה' לאבותיו.

נראה לומר שיעקב היה בטוח לחלוטין בקיום הבטחות ה' לו, מה גם שההבטחות לא היו מותנות כפי שראינו בשבוע שעבר; החשש שלו היה, שמא יצטרך לנהל מלחמה, ומזה הוא ביקש להימנע.

יעקב שולח לעשו מתנות כמפורט בפסוקים, נערך לקראת כל אפשרות ומייחל לטוב.

המפגש עם עשו עובר בשלום.

(ברשית לג) ד וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפּל עַל-צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ:

עשו אפילו מבקש לוותר על המתנות שיעקב שלח לו, אבל יעקב מתעקש והן נשארות בידי עשו.

אילו כל העניין היה החשש מפני פגיעה פיזית, יכול היה הסיפור להסתיים כאן. אלא שכאמור - היה חשש נוסף, חמור יותר:

המפגש הנעים בין שני האחים, והחלפת החוויות על מה שעבר עליהם במשך הניתוק הארוך זה מזה, נראה כמו אידיליה בהתהוותה; מאידיליה זו חשש יעקב. עשו פונה אל יעקב ומציע לו:

יב וַיּאמֶר נִסְעָה וְנֵלֵכָה וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ:

הצעה מאד נדיבה מצד האח המשופע בכח אדם רב, לאחיו העמוס מטלות לאין ספור. נלך ביחד ואהיה לך לעזר בדרך.

אבל יעקב, כמה מוזר, דוחה את ההצעה הנדיבה:

יג וַיּאמֶר אֵלָיו אֲדנִי ידֵעַ כִּי-הַיְלָדִים רַכִּים וְהַצּאן וְהַבָּקָר עָלוֹת עָלָי וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד וָמֵתוּ כָּל-הַצּאן:

התנועה שלי איטית לרגל העובדה שיש לי ילדים רכים וצאן ובקר, אומר יעקב; במצב כזה אני עלול להיות לנטל כבד מדי עליך. מוטב שכל אחד יתנהל בקצב שלו.

עַד אֲשֶׁר-אָבא אֶל-אֲדנִי שֵׂעִירָה

כעת נוכל לראות כי ההכנות שעשה יעקב לקראת המפגש עם אחיו, כיסו גם את סכנת ההשפעה הבלתי רצויה של אחיו, ולא רק את הסכנה הפיזית מצד עשו.

יעקב שהוא איש תם, וכל עניינו בחיים הוא לעבוד בשלמות את ה' אלוקיו, חושש מאד מפני המפגש עם עשו אחיו, שכל עניינו הוא הֲנָאוֹת העולם הזה. הוא מתכונן לקראת המפגש בתפילה לה' שיציל אותו, במתנות שהוא שולח לאחיו וגם מתכונן למלחמה. ה' עוזר לו והכל עובר בשלום.

יעקב מנסה להיפרד מעשו במלים:

יד יַעֲבָר-נָא אֲדנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנַהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר-לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר-אָבא אֶל-אֲדנִי שֵׂעִירָה:

עשו מתעקש בכל זאת:

טו וַיּאמֶר עֵשָׂו אַצִּיגָה-נָּא עִמְּךָ מִן-הָעָם אֲשֶׁר אִתִּי וַיּאמֶר לָמָּה זֶּה אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינֵי אֲדנִי:

בשלב הזה, אומר יעקב לעשו, מוטב שלא אמצא חן בעיניך; לכל אחד מאיתנו יש את דרכו בחיים ודרכים אלו מקבילות הן, אינן נפגשות. עם זאת, בעתיד, כאשר יגיע הזמן - אָבא אֶל-אֲדנִי שֵׂעִירָה. חז"ל מלמדים אותנו כי הכוונה לימינו אנו, ימי הגאולה האמיתית והשלמה, בהם עשו יודה בבכירותו של יעקב.

אז אם לסיים במה שפתחנו, נראה שיש לנו ללמוד מיעקב אבינו העושה כל מאמץ להימנע ממלחמה, אבל מתכונן לקראתה ומוכן לכל התמודדות אם תיכפה עליו. וכאשר מצליחים למנוע מלחמה, אין זה אומר, חלילה, התחברות אל הצד השני; זה אומר שכל אחד ילך לדרכו בדרכו בלא שום נטילת סיכון להשפעה זה על זה.

כאשר נדבק בדרכו של יעקב, אז נראה ביתר תוקף את הודאת הגויים בבכירותנו, בכירותו של יעקב על עשו. זה לא אומר שצריכים לשאוף לגייר את כולם, אבל בטוח שזה אומר שלא צריכים להתבטל בפניהם.

ואז יהיה רק טוב ליהודים.


___________
נסים ישעיהו, תנועת 'אור ישראל'