|
|
השבעת הכנסת ה-19 [צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
|
השבוע עמד בסימן פתיחה חגיגית של הכנסת ה-19. אני מברך את הכנסת ה-19, שתאמץ לעצמה את רוחה של פרשת תרומה לבנות בית, שיהיה משכן של דיאלוג פורה בין חלקי החברה הישראלית, משכן רוחני ארוג בכלים מוסריים וחברתיים.
אודה, שהעיסוק בכלים ובאביזרים של המשכן, שיש להם ביטוי נרחב מאוד בפרשת "תרומה", מעוררים בי אי נוחות. אי נוחות של אדם, הנרתע מהעיסוק בפרטים של "זֵר הַזָּהָב סְבִיב לָאָרוֹן", שני כרובי הזהב משני קצות הכפורת, אורך השולחן ורוחבו, כמה יריעות בד אורכן ורוחבן. יש בי אי נוחות למקרא שלל ההוראות המפורטות ומדקדקות בכל פרט ופרט במישור הגשמי של המשכן .
אני שואב הקלה מסוימת, כאשר אני קורא את יחסו של הרבי מברדיטשב לדחיסות של ההוראות על טבעות הזהב, הקערות, הקשתות, המנורה, הגביעים החייבים להיות עשויים מזהב טהור. ב"קדושת לוי" הוא מתייחס לפירוט הזה - " כי היו צריכין לעשות צורת לבוש לאורות הרוחניים" .
לשיטתו, אנחנו כאנשים בוגרים בוחרים לעצמנו את הלבוש החיצוני. יהיה מי שיזדקק ללבוש נוצץ ואף מוזהב, ויש מי שיפלס דרכו וילך יד ביד עם המשורר חיים נחמן ביאליק, המשתף את הקורא בשאלת הלבוש החיצוני לאורות הרוחניים שלנו - "הֲיֵש אֶת נַפְשְׁךָ לָדַעַת אֶת הַמַּעֲיָן, מִמֶּנּוּ שָׁאֲבוּ אַחֶיךָ הַמּוּמָתִים עוֹז וְתַעֲצוּמוֹת נֶפֶשׁ לִסְבּוֹל חַיֵּי סְחִי וּמָאוֹס בְּלִי קֵץ וּבְלִי אַחֲרִית סוּר אֶל בִּית הַמִּדְרָש הַיָּשָׁן וְהַנּוֹשָׁן".
יש משכן של ספר ויש משכן של "עֶשֶׁר יְרִיעוֹת שֵׁשׁ מִשְׁזָר, וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי, כְּרוּבִים מַעֲשֶׁה חוֹשֵׁב ...". בני אדם נעזרים בלבוש שונה, כשצלם האלוהים האחד בכולם. כל אחד מאיתנו מובע באופן גשמי ונפשי אחר. כל אחד מאיתנו בונה את המשכן שבו. יש מי שיאדירו את המשכן במישור החיצוני ויש מי שיאדירו את המשכן שבלבם בעשייה במישור הרוחני. יש מי שיתמקד באוצר הרוחני בלבד ויתרחק מהלבוש של "אַרְבָּעִים אֲדָנֵי כֶּסֶף וּפָרוֹכֶת תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי".
ההליכה בעקבות הרבי מברדיטשב מגייסת אותנו להימנע משקיעה בפרטים גשמיים, להימנע מהתרכזות יתר בצורת הכלים. מוטלת עלינו חובת ההתמקדות במישור הרוחני. למשכן ולכליו יש מקום נכבד בפרשה שלנו. עלינו למקד עיקר העשייה שלנו ביצירת המשכן של דמותנו המוסרית בלבבות. זאת אם נהיה קשורים בעבותות לציווי הפרשה שקדמה - פרשת משפטים - ואלה המשפטים אשר נשים לפנינו. משפטים שהם בבחינת אתגר ליחיד ולקהילה.
האתגר לתרגם חזון וערכים נשגבים לחיי היום יום הלכה למעשה, זה הביטוי הנעלה של בניית משכן החיים. קיום המצוות היורדות לפרטים בכל תחומי החיים - בין אדם לחברו, הלכות עבד ואמה, הלכות רוצח וגנב, היחס לחלש, הלכות שמיטת כספים ושמיטת קרקעות. שמירת חוק יובל המקפיד להחזיר אדמה לבעליה החוקיים ומניעת ריכוז משאבי הקרקע בידיים של מעטים - זה המשכן שלי בפרשת "תרומה", ועליו אני מבקש לשמור.
אני בא לפרשת תרומה עם אוצר מלים מהפרשה הקודמת - "נשך", "לחבול", "לענות", "תונה", "לצעוק", "גר", "נושה", הלקוחות מלקסיקון הסבל האנושי והאוניברסאלי, שחווים בני אדם כאן ובעולם. מלים אלו באות לעורר בנו את זיכרון חווית הכאב העינוי והצעקה של החלש . המשכן, שקוראת לנו פרשת תרומה לבנות, זה משכן הדיאלוג היומיומי עם חוויות הפגיעות שלנו וזיכרון החוויות האישיות והקבוצתיות שלנו, שאמור להרתיע אותנו מלהסב אותן פגיעות לזולתנו. המשכן חייב להיות משכן רוחני, כל אחד ומשכנו הארוג בכלים מוסריים וחברתיים.
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
