ידוע כי מטרת העל של הפרסום היא למשוך את תשומת לבו של הצרכן ולהניע אותו לפעולה בסופו של דבר, קרי, לרוץ לחנויות ולדרוש את המוצר שזה עתה ראו בטלוויזיה, בעיתון או שמעו עליו ברדיו. לא מדובר רק בקניות כמובן: זה יכול להיות להצטרף ליוזמה, לשנות עמדה וכדומה. לשם כך, משרדי הפרסום משתמשים בשיטות רבות ומשונות.
אם נתמקד בפרסם מוצרים, בשנות ה-30 מספיק היה להציג את מוצר ולהגיד במה הוא טוב או במה אותו מוצר שונה, אך במהלך השנים המוצרים הפכו לדומים יוצר, דהיינו, כל הסבונים נוזליים הם פחות או יותר אותו דבר, לכן על המפרסם ללכת כמה צעדים קדימה וליצור חוויה אחרת בפרסום, על-מנת לגרום לכך שהמוצר אותו הוא מציג, ייתפס אחרת גם כן.
כסטודנט לתקשורת אני אוהב פרסומות, ואני מודה באשמה. לכן אני טוען שאני לא מדד לכלום, כלומר, אני "החלום" של כל מפרסם: אדם שלא מתיימר לזפזפ כשהתוכנית האהובה יוצאת לפרסומות כי אני באמת אוהב לצפות בפרסומות או להתבונן בהן בעיתון.
אבל יש גבולות לכל דבר: ישנן אלף ואחת דרכים למשוך תשומת לב וליצור חוויה שונה. אבל זה שלפעמים הצרכן לא מזפזפ לערוץ אחר, לא נותן לגיטימציה לפרסומות למכור חוויות או סיסמאות הזויות לחלוטין.
ישבתי אתמול בסלון מול הטלוויזיה, וצפיתי בכמה פרסומות לגמרי במקרה (לא היה לי כוח לעבור לערוץ אחר, היה קר ולא רציתי אפילו להוציא את היד מתחת לשמיכה). יש פרסומות שמוכרות את המכונית הכי יוקרתית או את המרגרינה הכי בריאה, זה לא חדש. ואז, לפתע פתאום אומר קול ברור: "אין לך מצב רוח? זה בטח בגלל שיש לך קשקשים". לא עברו 30 שניות עד שבחורה בלבוש יפה "כאילו" מדברת עם מישהו אחר ואומרת: "המצב רוח שלי? תלוי בשיער שלי"(אתם בטח יודעים במה מדובר).
תגידו לי, מפרסמים יקרים, על מי אתם מנסים לעבוד? אתם מראים לי את זה דקה וחצי אחרי שרואים בחדשות שהממשלה על סף קריסה, שינוי פרשה, העבודה רוצה בכל מחיר להיכנס לממשלת אחדות, עמותת אור ירוק יוזמת כנס כי נהרגים 500 איש בשנה בדרכים, נשיא סוריה מאותת, ההשכלה הגבוהה גם כן על סף קריסה, אנשים לא מוצאים עבודה ואלה שיש להם עבודה אינם מקבלים משכורת. וזה רק כדי להגיד כמה דברים שמסתובבים אצלי בראש. אבל לא! זה לא באמת חשוב... קודם אני אטפל בבעיית הקשקשים ואז נראה מה עושים עם כל השאר.
אני בטוח שלו הייתי פונה לאותם משרדי הפרסום והייתי מבקש תגובה, רוב הסיכויים שהייתי מקבל מכתב עם נתוני מחקר מאיזה מקום שבו מדענים הוכיחו כי עצם הקיום של הקשקשים משפיע על מצב הרוח של האדם. אני שואל: את מי זה מעניין בכלל?
ועוד דבר אחד: הפרסומות האלה פונות רק לנשים. האם אני אמור להסיק מזה שרק מצב הרוח של הנשים מושפע מן הקשקשים? או האם רק הגברים מוטרדים מהמצב הפוליטי ולכן הפרסומות פונות לנשים?
הצרכן אינו טיפש. מפרסמים יקרים: אם ברצונכם למכור יותר ולכן הנכם מחליטים להשקיע אלפים בפרסום, תנצלו את זמן השידור שעליו אתם משלמים כל כך ביוקר. תבינו: צריך יותר משמפו או קרם רחצה על-מנת להיות במצב רוח טוב.
ועכשיו אני פונה לצרכנים: לא נראה לכם מוזר שכל המשפחה רוקדת מאושר במטבח כשמבלשים נקניקיות? אמנם גדלנו על זה (לפחות הדור שלי) ובאמת כל אחד מרגיש טוב כשעושה קניות וקונה לעצמו דברים חדשים, אולם זה רק חלק נוסף מהתודעה הכוזבת שנוצרה ובתוכה אנחנו חיים.
