מלאכת מחשבת של איזונים

קל לבוא ולומר, שבית המשפט העליון מפגין שמרנות וטומן את ראשו בחול לנוכח מהפכת האינטרנט. להוציא צווי איסור פרסום כאשר כל זב ומצורע יכול להפר אותם בכל בלוג נידח? נו, באמת. ואולם, פסק הדין שכתב השופט עוזי פוגלמן הוא למעשה מלאכת מחשבת של איזונים, שמעל להם מתנוסס עיקרון יסוד: כולם מחויבים בשמירת החוק.

פוגלמן כלל אינו מתעלם מן הקלות בה ניתן להפר צווי איסור פרסום. להפך: המסקנה המעשית שלו היא, שעל בית המשפט להביא אותה בחשבון כאשר הוא מחליט האם להוציא צו איסור פרסום על שמו של חשוד, ואם כן - האם ניתן להסתפק בכך, או שמא יש לאסור גם פרסומם של פרטים מהחקירה העלולים להביא לזיהויו.

בהקשר זה חשוב ביותר לשים לב לכך, שבית המשפט העליון אינו משנה במילימטר את נקודת המוצא: ככלל יפורסמו שמותיהם של חשודים, ורק נזק חמור בצורה יוצאת-דופן שייגרם להם, יכול להביא את בית המשפט לאסור את הפרסום. כל שאומר פוגלמן (בהסכמת השופטים אסתר חיות ויצחק עמית) הוא, שיש לשקול את היקפו של איסור הפרסום, ולא את עצם מהותו, לנוכח האפשרות שמאן דהוא ינצל את האינטרנט כדי להפר אותו.

פוגלמן מבחין בצדק בין שני סוגים מרכזיים של פרסומים באינטרנט. האחד - אתרים ממוסדים ומסודרים, ואנו נוסיף: בעיקר אתרי חדשות. הללו מפעילים צוות מקצועי, שאחד מתפקידיו הוא לוודא את הציות לחוק. לצד האחריות הברורה המוטלת בכך על האתרים (בדומה לכל אמצעי תקשורת אחר), יש בכך גם הבלטת יתרונם: הם מקצועיים, אמינים ושומרי חוק.

הסוג השני הוא בלוגים, תגוביות, רשתות חברתיות ושאר מקומות בהם יכול הגולש לומר כמעט את כל העולה על רוחו. כאן יהיה הרבה יותר קשה לאכוף איסורי פרסום - אך הדבר עדיין אפשרי. חוץ מזה, אומר פוגלמן, רוב הציבור פונה לאתרים הממוסדים, ובין השורות הוא רומז שרוב הציבור גם מייחס פחות אמינות למה שהוא קורא למשל בפייסבוק.

מבחינה מעשית, יוצר פסק הדין שלבים מסודרים בנוגע לאיסורי פרסום. השלבים הללו חשובים מאוד לכל מי שנוגע לנושא - השופטים, עורכי הדין, החשודים ואמצעי התקשורת. ואלו הם:

1. ככלל - שמותיהם של חשודים והעבירות המיוחסות להם מותרים בפרסום.

2. על חשוד המבקש לאסור את פרסום שמו, מוטל להוכיח שייגרם לו נזק חמור בצורה יוצאת-דופן כתוצאה מהפרסום.

3. ככל שהחשדות בהם מדובר הם בעלי עניין ציבורי רב יותר - כך יגדל נטל הוכחת הנזק שעל החשוד. ככל שהנזק חמור יותר - כך יגדל נטל העניין הציבורי שעל מבקשי הפרסום.

4. חשש בעלמא מפני הפרת הצו באינטרנט אינו עילה להימנע מהוצאתו.

5. חשש של ממש מפני זליגת השם לאינטרנט, במיוחד כאשר מדובר בפרשה בעלת עניין ציבורי רב, צריך להילקח בחשבון בידי בית המשפט. במקרה כזה, יכול בית המשפט להרחיב את איסור הפרסום, כך שיחול גם על פרטים מן החשדות שיש בהם כדי לזהות את החשוד.

יורשה לנו להוסיף נקודה חשובה מאוד, בה לא עוסק פסק הדין משום שלא נדרש לכך. על רשויות אכיפת החוק להקפיד על קיומם של צווי איסור פרסום, גם באינטרנט וגם באותן פינות שקשה להגיע אליהן. מי שמתנגד לאיסור פרסום - פתוחה הדרך בפניו לערער בערכאות המתאימות. אסור להפוך את האינטרנט לשטח הפקר, בו כל אחד אומר כל דבר, תוך התעלמות בוטה וחצופה מן החוק ומהוראותיו של בית המשפט. זה איננו חופש; זוהי הפקרות.