הלפיד כבה - וטוב שכך. עוד לא היה שר משפטים כה לא חכם כמו השר שזה עתה קיבל את מכתב הפיטורין, ולכן פרישתו-מאונס של יוסף (טומי) לפיד בוודאי הפיקה אנחת רווחה מלבם של רבים במערכת המשפט. כמי שגדל בחיקה החמים של 'הפופוליטיקה' - הוא שכח, כנראה, מאין הוא בא ולאן הוא עתיד לחזור. השמחה לאידו היא בוודאי רבה והיא נובעת, בראש וראשונה, מן העובדה שגם חובב המטעמים, אנין הטעם הזה, למד על בשרו מיהו אריאל שרון.
אז נכון שבחיים האמיתיים, לא ב'פופוליטיקות' לסוגיהן, אין נאמנויות, אבל את מה שעשה מי שיושב, לפי שעה, בלשכת ראש הממשלה עוד ילמדו שנים רבות בבתי הספר לקומבינות. הוא נתן ליוסף לפיד לעשות עבורו את כל מעשי התככים שניתן להעלות על הדעת - ובסופו של דבר זרק אותו אל ספסלי האופוזיציה.
ולמי ששכח: הנה תזכורת קצרצרה. שר המשפטים היה זה שטרח לסלק מעל דרכו של ראש הממשלה את מי שעמדה בדרכו. עדנה ארבל הייתה זו שקבעה שיש די ראיות כדי להעמיד לדין פלילי את אריאל שרון ואת בנו, גלעד, בגין קבלת שוחד מדוד אפל, והיא לא הייתה יחידה בדעה זאת. הצוות שעמד מאחוריה כלל את הטובים והבכירים שבשרות המשפטי. אינני רוצה לנקוב כאן בשמות - אבל את רוב שותפיה לדעה של עדנה ארבל אני מכיר ולא מצאתי מביניהם אפילו אחד שאפשר לומר עליו שדעתו על מעשיו של אריאל שרון נגזרה שלא מתוך אמונה כנה, הנשענת על שנות ותק רבות מאוד. פה אחד סברו כל חבריה לדעה של עדנה ארבל שהכספים הרבים שקיבל גלעד שרון מדוד אפל נועדו לשם שיחודו של אביו וכי הם מצביעים על קיומה של עבירה פלילית. הדברים הם בבחינת קל וחומר אם קוראים בימים אלה את עמדתו של בית המשפט העליון בפרשת 'שבס-רבין'.
אבל יוסף לפיד, שהאהבה לכיסא שר המשפטים העבירה אותו על דעתו, החליט לעשות מעשה כדי לשמור על שלמותה של הקואליציה, שצפויה הייתה לקרוס אם יחליטו בפרקליטות המדינה, או במשרד היועץ המשפטי לממשלה, ללכת 'עד הסוף'. טומי למפל, כשמו הקודם של האיש הטיפש הזה, החליט לעשות את מה שלא עשו מעולם קודמיו: לנקוט במהלך משולב. 'להקפיץ' את עדנה ארבל על גבו, ממש כך, לבית המשפט העליון, כדי שליועץ המשפטי לממשלה החדש, מני מזוז, זה שמונה לתפקידו בהתערבותו הפעילה, יהיה קל יותר להכריע בעד גניזת תיקו של אריאל שרון.
וזה בדיוק מה שקרה: מני מזוז, אסיר התודה לממניו, מיהר למנות צוות בדיקה חדש, ולהודיע ברבים שאריאל שרון יהיה פטור מנשיאה באחריות למעשיו. שר המשפטים מיהר, כמובן, לברך על הכרעתו של היועץ המשפטי לממשלה, תוך שהוא לא נותן דעתו לכך שחוות הדעת של עדנה ארבל והחלטתו של מני מזוז אינם יכולים לדור בכפיפה אחת: אחד מן השניים, אם האחר צודק, צריך לעוף בבעיטה
מן השרות הציבורי.
טומי לפיד לא הרגיש בסתירה, כמובן, מתוך התנשאות ומתוך הרגשה שהציבור בוחריו מספיק מטומטם כדי להאמין לשונא-חרדים זה בכל דבר. טומי למפל-לפיד המשיך, אפוא, להתנהל בתוך המערכת המשפטית כמו בולדוג שהוכנס לחנות לדברי פורצלאן. בדרכו הוא הפיל כמה כדים יקרי ערך - אבל לראש הממשלה זה לא בדיוק היה איכפת. אריאל שרון, כמי שבא ממערכת כוחנית במיוחד, ששם אתה שומר אמונים ל'חברים' רק עד לשעה שבה אינך צריך אותם, המשיך להחזיק בטומי לפיד בכיסו למשך זמן נוסף כדי לסלק עוד אי-אלה מהמורות משפטיות. אחת מהן צצה ועלתה בדמות חוק 'פינוי-פיצוי' שהפך להיות לחוק הכי אנטי דמוקרטי שנולד אי-פעם במדינת ישראל. טומי למפל-לפיד שמבית מדרשו יצא החוק המביך הזה, שיוצר, בין השאר, עבירות פליליות שכמותן קיימות רק במדינות טוטאליטאריות, כבר לא יזכה, כנראה, לחגוג מפרותיו (קרי: סילוקם של יהודים מבתיהם).
ספסלי האופוזיציה שאותם הוא יחבוש מעתה ועד להגיעו לגבורות, צמא נקם ומחרחר מלחמה, כמו בימיו הטובים ב'פופוליטיקה', יספקו לו, מן הסתם, מספיק זמן להתחרט על ימיו העלובים מסביב לשולחן הממשלה.
מעתה הוא יוכל לדבר רק ל'למפה'.
