נפתולֵי בנט

"חשבתם פעם מה יקרה אם תצליחו [למנוע את ההינתקות]...האם אתם לא מבינים שאם זה יקרה, אנחנו אלה שניפרד? אנחנו אלה שנגיד 'אלוהיכם לא אלוהינו, ארצכם לא ארצנו, חייכם אינם חיינו'...אתם מניחים שפשוט נוותר בגללכם על מה שנראה לנו כסיכוי היחיד לחיים נורמליים?...האם יש לכם איזה רעיון איך תחיו במדינה שרוב תושביה מרגישים שהם נדרשים להקריב את חייהם - יום אחרי יום ופיגוע אחרי פיגוע - בשביל המטרות שלכם?"

(יאיר לפיד "אל: מתנגדי ההינתקות", 24.6.2005)

"זה [ההינתקות] מעולם לא היה קשור לפלשתינים, לדמוגרפיה, לשאיפה להסדר שלום, לתשישותו היחסית של צה"ל או לכל אחד מן ההסברים שניתנו לנו ונסתרו שוב ושוב. המניע היה אחר לגמרי...לאמיתו של דבר איש לא רצה להתנתק מהם, אלא רק ללמדם שיעור בצניעות, ואולי גם בדמוקרטיה". (יאיר לפיד, "דברים שאי-אפשר היה לומר בזמן ההינתקות" 13.10. 2006).

גילוי נאות: בבחירות האחרונות הצבעתי עבור נפתלי בנט. אבל כעת מתעוררים אצלי הרהורי כפירה.

הַצביעו בנט, קַבְּלו גרמן

אחרי ככלות הכל, כשנתתי את קולי לבנט, לא העליתי כלל על דעתי שמי שהייתה בעבר חברת מר"צ, יעל גרמן, והעיתונאי לשעבר עופר שלח, איש שמאל מובהק, יהיו חלק מן העסקה. אך זהו בדיוק המצב שנוצר בעקבות החלטתו של בנט לאחד עמדות בנושא "השוויון בנטל עם יאיר לפיד ומפלגתו "יש עתיד", שגרמן היא במקום השלישי ברשימתה ושלח - בשישי.

אין לי כל ספק כי רבים ממצביעי "הבית היהודי" כלל לא היו מודעים לכך שהם בוחרים ב"עסקת חבילה" עם "יש עתיד" שבמסגרתה יתנה בנט את השתתפותו בממשלת נתניהו בהשתתפותו של לפיד. יתר על כן, לו סברו כי כך יהיה, ניתן לקבוע בסבירות גבוהה למדי כי רבים מהם, כולל עבדכם הנאמן, היו מצביעים אחרת. כך, בהתעקשותו על קבלת הדרישה המשותפת לו וללפיד לגיוס כללי של החרדים לצה"ל כתנאי כניסה לקואליציה, מעוות בנט לחלוטין את רצון בוחריו ומנצל לרעה את המנדט שקיבל מהם.

מטרה נכונה, טקטיקה שגויה

שלא תהיה אי-הבנה. לדעתי, חיוני לגייס את החרדים לצבא או לפחות לצורה כלשהי של שירות לאומי. מאז ראשית שנות ה-90' של המאה שעברה, דחקתי במפלגות ה"ימין" להפוך דרישה זו למטרתן המוצהרת, והזהרתי כי אי-נטילת יוזמה בנושא תהיה משגה חמור.
המצב הנוכחי של פטור המוני הוא בלתי מוסרי ובלתי הגיוני כאחד, ולפיכך - בלתי נסבל. מבלי להיכנס לפרטים ולקצב הרצוי של יישום העיקרון, תמכתי ביוזמה לדרבן, ואף לכפות השתתפות גדולה בהרבה של חרדים במעגל העבודה, בצבא ובמסגרות לאומיות אחרות.

אך תהא חשיבותו של העניין גדולה ככל שתהיה, אין זה הנושא המרכזי שלמענו נתנו מצביעי בנט ו"הבית היהודי" את קולותיהם. הדגל העיקרי שסביבו התלכדו תומכי בנט היה ההתנגדות למדינה פלשתינית, שאותה הוא אמור היה להוביל. זו הייתה הסיבה העיקרית שרבים, ואני בתוכם, העניקו לו את קולינו - זאת למרות השגות קשות שיש לי לגבי הצעותיו המעשיות לסיכול הקמתה של המדינה הפלשתינית.

אומנם יש לשבח את בנט ו"הבית היהודי" על כך שדווקא לא נצמדו לעניין אחד, ומצעם עסק בקשת רחבה של נושאים, כולל סוגיות החברתיות-כלכליות חיוניות המעיקות על החברה הישראלית. אך הללו לעולם לא נתפסו - ואף לא הוצגו לפני הבוחרים - כדרישות הכרחיות של המפלגה או כתנאי לכניסתה לקואליציה. מה שוודאי הוא, שמעולם לא יִידעו את מצביעי המפלגה כי השתתפות בקואליציה מותנית בהסכמתה של "יש עתיד" על נושא כלשהו, ובכלל זה נשיאה שיוויונית בנטל מצד החרדים.

מטרה ראויה, השותף - ממש לא

זאת ועוד, יהיו הצידוק המוסרי והרווח הפוליטי מקידום נושא השיוויון בנטל אשר יהיו, יאיר לפיד נראה שותף בלתי הולם - ואולי יהיו אף כאלה שיאמרו פסול - לשלב עמו ידיים בעניין זה. הלא בניגוד לבנט, ששירת כקצין ביחידה המובחרת ביותר, לפיד לא בדיוק יכול לשמש "דוגמה לחיקוי". אחרי ככלות הכל, למרות שכושרו הגופני גבוה מספיק כדי לאפשר לו להתאמן באמנויות לחימה, הוא בחר "לחלוק את הנטל" של השירות הצבאי ככתב "במחנה" - לא בדיוק השירות המפרך והמסוכן ביותר - ובכך הכשיר את עצמו, על חשבון משלם המיסים, לקריירה עיתונאית מוצלחת.

בעוד שאיני מתכוון לרמוז כי שירות בלתי קרבי באופן כללי, או שירות באחת מיחידות התקשורת של הצבא הוא נחות או בלתי ראוי, קשה להכחיש כי עברו האישי של לפיד מעניק צליל די חלול - ואולי יהיו אף כאלה שיאמרו צבוע - להטפות המוסר הקולניות שלו אודות אי-הנשיאה "בנטל" מצד החרדים. מכל מקום, זה הופך אותו למועמד מאוד בלתי מתאים בעליל - ואולי יהיו אף כאלה שיאמרו מגוחך - לשמש נושא הדגל של התביעה לגיוס החרדים.

אין התאמה בדנ"א המדיני

אין לשכוח כי "יש עתיד" נוסדה בעיקרה כמפלגת מרכז-שמאל וכך גם הוצגה בתקופת הבחירות. הדיבורים על בריתות אפשריות של מפלגה זו, גם אם לא יצאו אל הפועל, היו עם ציפי לבני ועם שלי יחימוביץ. חלק משמעותי של התמיכה שבה זכתה מפלגה זו בא מצד בוחרים שהחליטו ברגע האחרון להצביע בעדה, כאלה שאינם משתייכים לגרעין הקשה של תומכי המפלגה, או כפי שניסח זאת פרשנית ותיקה, הייתה זו פחות הצבעה למען לפיד ויותר - נגד כל האחרים.

סביר מאוד להניח כי מה ששכנע את מצביעי הרגע-האחרון לתת את קולם ל"יש עתיד" היו העמדות ה"לא-יוניות" של המפלגה, במיוחד בעניין ירושלים. עמדות אלו הובלטו בשלבים האחרונים של הקמפיין, אך הן נוגדות לחלוטין את העמדות שביטא לפיד עצמו כשהניח את המסד לקריירה הפוליטית שלו. אחרי ככלות הכל עמדותיהם של "מצביעיו הטבעיים" של לפיד, אלה שאיפשרו לו להשיק את מפלגתו, כמו גם אלו של רבים מחברי הכנסת מטעמה, נמצאות מהמרכז לשמאלה, במיוחד בעניין המדינה הפלשתינית. זהו, אם תרצו, הדנ"א המדיני של "יש עתיד", וככזה, אין הוא תואם כלל את זה של "הבית היהודי", למרות הטענות בדבר תמימות דעים בנושאים אחרים.

למרות ש"הבית היהודי" הכריז לאחרונה על "הסכמה ותיאום מלאים" בינה ובין "יש עתיד", ספק בעיני אם אלה אכן קיימים ביחס לנושא המרכזי הניצב במרכז הדנ"א של מפלגות אלו, והוא המדינה הפלשתינית. יתר על כן, גם ביחס לאותם נושאים שלגביהם נטען קיומו של קונסנזוס, אני צופה חוסר הסכמה בעתיד.

שכן האמת היא של"מצביעי הליבה" של לפיד, הדרישה לגיוס חרדים היא דגל מצויין לנפנף בו, כל עוד היא אינה מתמששת. הלא, יש בליבי חשד כבד - המגובה בהצהרות שניתנו לא מכבר מפיהם של דמויות מרכזיות בשמאל - שאם באמת תהפוך האפשרות של גיוס חרדים למוחשית, הראשונים שיתנגדו לה יהיו דווקא אלה התובעים אותה כיום בקולי קולות. אחרי ככלות הכל, הדבר האחרון שמצביעי הליבה של לפיד רוצים לראות זה גדודים על גבי גדודים של חרדים מזוקנים עם רובי M16 תלויים על כתפיהם.

הכפשה מרושעת

חיבוקו של בנט את לפיד הוא עוד יותר בלתי ראוי ואף בלתי מובן לאור ההכפשות המתמשכות שהטיח האחרון באוכלוסיה המהווה את בסיס התמיכה העיקרי של "הבית היהודי": מתיישבי יו"ש. לפיד ניצל בשיטתיות את טור יום השישי שלו להכפיש, לנזוף ולפגוע במי שמכונים לגנאי "מתנחלים". הקטעים המובאים בראשית המאמר הם רק דוגמיות קטנות של מאמצי הדמוניזציה והדה-לגיטימציה שנקט לפיד כלפי היהודים המתגוררים מעבר ל"קו הירוק", והוא עשה כן בשיטתיות, זדוניות, ולעתים אף שקריות.

כך למשל, את יצירת המופת שלו של רשעות, בכותרת "הארץ הזאת אינה ישראל" (19.8.2008), פותח לפיד בהכרזה כי שלוש שנים לאחר מימושה, על הישראלים להיות "גאים" בהינתקות, היות ש"מסתבר כי המדינה עדיין מסוגלת ליישם משהו כשהיא מחליטה לעשות כן". לא פחות ולא יותר.

בהמשך מאמרו הוא קורא "לנדות" את ה"מתנחלים" ואת ה"התנחלויות" - שאת הגושים העיקריים שבהם הוא כעת מתיימר לחבק - מן החברה הישראלית, בכותבו כי "הם מגדירים את המקום שבו הם גרים כ'לא ישראל'".

לא פחות ולא יותר

הוא מגדיר את יש"ע כארץ נטולת חוק, נעדרת כבוד, שבה חיים אנשים השונים מאיתנו והמתנהלים על-פי כללים שאיננו מבינים. זוהי ארץ שדחתה את כל הערכים המאחדים אותנו.

והוא מסיים בנימה של נקמנות עוקצנית, בכותבו כי "אנשים אלה" יוצרים מצב שבו, כשיגיע היום, וההסכמים ייחתמו על הדשא בוושינגטון, יהיה קל יותר לוותר על האדמה שאינה באמת שלנו; זוהי אדמה שבה לא רק החוקים והנופים הם אחרים, אלא גם האנשים.

נפתלי, תתעשת

בהתקפה חריפה נוספת שאינה אלא הבלים והטעיות, "הפסיקו להאשים את ההינתקות" (20.1.2009), פוצח לפיד בהגנה אבסורדית על הנטישה החד-צדדית של רצועת עזה. הוא שופך על קוראיו האומללים תמהיל ארסי וילדותי של כסילות וכזבים, שבו הוא מנסה איכשהו לשקם את כבודה האבוד של ה"הינתקות", שבה כה תמך.
צריך לקרוא כדי להאמין.

בדלגו בקלילות מעל העובדות, הוא מכחיש נחרצות כי ההינתקות הביאה לעלייה מוחשית בהפגזות או בפעילות של ההברחות במנהרות לאורך ציר פילדלפי. אומנם היו ההפגזות והברחות לפני הנסיגה החד-צדדית מהרצועה. אולם ההבדל בעצימות העימות שעמה נאלצה ישראל להתמודד לפני ההינתקות לעומת זו שאחריה הוא כה בולט, שכל טענה לדמיון בין שתי התקופות היא אבסורדית. זה כמו הטענה כי הצטננות קלה ודלקת ריאות סופנית דומות, היות שאת שתיהן ניתן להגדיר כ"דלקת מזיהום".

תוך התעלמות מקוממת מן הנתונים בשטח, הוא משתעשע בהשערות שלפיהן קיימת אפשרות - שלדבריו היא אפילו מציאותית - שלולא ההינתקות, מצבנו היום היה הרבה יותר גרוע. ואחר כך, בעזות מצח עוצרת נשימה, הוא ממשיך ותוקף את מתנגדי ההינתקות, בטענו כי לא אכפת להם, כי אין להם עניין באמת, אלא בניצול הכאב והצער על הקורבנות של היום, על-מנת למנוע את הפינוי הבא. ולמען מטרה זו ניתן לשקר, להכפיש ולהעלות נימוקים מופרכים.
והרי לו החליף את המילה "למנוע" במילה "לקדם", הוא היה מתאר, בדיוק מושלם, את עצמו!

אם כן נפתלי, זהו חברך הנאמן לנשק, שעמו בחרת לכרות ברית עולם? אולי תתעשת כבר!

מוציאה שם רע לשלומיאליות

זוהי ברית שתוצאתה המוחשית היחידה היא הצבתה של ציפי לבני - פוליטיקאית שהביאה את השלומיאליות וחוסר הכישרון לדרגות שטרם הושגו עד כה - בראש משרד המשפטים החיוני כל כך, וכממונה על צוות המו"מ עם הפלשתינים. הן כשרת החוץ והן כיו"ר קדימה, היא הוכיחה כי אין מחדל חמור שהוא מעבר ליכולותיה.

לא ניתן להגזים במידת הנזק שעלול לגרום מינוייה של לבני לקהל הבוחרים של בנט. מינוי זה מבטיח למעשה את המשך העוינות של הממסד המשפטי כלפי תושבי יו"ש, ומרחיק עוד יותר את הסיכוי לאימוצו של דוח לוי. חמור מכך, הוא מבטל למעשה את הסיכויים לעריכת הרפורמות הכה נחוצות לשיקום האימון הציבורי הנשחק והולך במערכת המשפט (בייחוד ברשות השופטת), ולהגברת השקיפות של מימון עמותות על-ידי ממשלות זרות - שתי יוזמות חיוניות, שאותן נוהגים תומכי לבני באופן תמוה לפסול כ"בלתי דמוקרטיות".

יתר על כן, יהיו סמכויותיה לקידום יוזמות עם הפלשתינים מוגבלות ככל שיהיו, עדיין מינוייה הרשמי כראש צוות המו"מ יסייע בקידום הרעיון של שתי-מדינות-לשני-עמים, ובמתן רוח גבית לתומכיו בתקשורת המקומית והבינלאומית - במיוחד נוכח הלחץ הבלתי נמנע שיתלווה לביקורו הקרוב של ברק אובמה.

זהירות: נצחון פירוס

קשירת קשר בל-יינתק עם אדם כמו לפיד חושפת ליקוי חמור בכושר השיפוט של בנט. שכן גם אם יצליח להשיג ניצחון בחזית החרדית, הוא עוד עלול לנחול מפלה קשה הרבה יותר בזירה הפלשתינית, ואבוי לנצחון פירוס שכזה.