והיו עיניך נשואות אל מוריך

"לא חכמה גדולה", "תינוקת מגודלת", "נבונה, אבל מדברת כמו בת 4", "התפרצויות של צחוק וחרדה", "אין הרבה חברים" ועוד שורה של עלבונות קיבלו תלמידים מבית ספר התיכון רבין בכפר סבא. אך בניגוד למקרים אחרים שנפוצו לאחרונה במחוזותנו בהם תלמידים הם אלו שנוהגים להשפיל את התלמידים ומפרסמים עליהם את הדברים השליליים, הרי שאת המכתב הזה הם קיבלו מלא אחרת מאשר המורה שלהם שהייתה אמורה לעמוד בראש המשלחת שהייתה צריכה לצאת לפולין. וכך, במקום לקבל את רשימת הצוותים (מי נמצא בחדר עם מי), קיבלו התלמידים את רשימת התכונות שלהם, כפי שאלו נאמרו בישיבה מיוחדת של המורים שנערכה קודם לכן.

מורה חייב לשמש דוגמה אישית

אין ספק שמדובר בפרשה עגומה ולא נעימה, בלשון המעטה. לא למשרד החינוך (שכבר הבטיח למצות את הדין), לא לסגל בית הספר, לא להורים ובטח שלא למורה עצמה או לתלמידים ובכל זאת רצוי וכדאי לעשות הפרדה בין שני דברים חשובים בכל הסיפור הזה. מחד, בכל מוסד חינוכי נהוג ומקובל לתת הערכות לתלמידים אשר מסייעים בידי המורים לדעת טוב יותר במי מדובר ובמיוחד בעת שמדובר ביציאה לטיול שבו לא כל המורים מכירים את התלמידים. מאידך, יש דרך לעשות זאת. גם כשכותבים הערכה כזו או אחרת על תלמיד, יש לשמור על כבודו גם אם אין שום כוונה לחשוף את המסמך לפניו.

המורה חייב לשמש קודם כל דוגמה אישית לתלמידיו. איננו יכולים לדרוש מהם לכבד את עצמם, אם אנחנו לא מכבדים אותם. יתר על כן, אנחנו לא יכולים לדרוש מהם לכבד אותנו כמורים אם אנחנו מראים כזה זלזול כלפיהם. יהיו שיגידו כי מדובר במסמך פנימי ושהכל יצא מפרופורציה אך צריך להבין שאנחנו בני אדם. הרי כל אחד מאיתנו וודאי שם לב לכך - ואינני מתכוון להיכנס במסגרת מאמר זה להיכנס לסיבות הפסיכולוגיות לכך - שאם הוא קורא או שומע חוות דעת על אדם מסוים, לא בהכרח תלמיד, עוד בטרם יצא לו להכיר אותו, הרי שזה כבר משפיע על הדרך שבה הוא תופס אותו או מתנהג אליו. דווקא בגלל שהתודעה כל כך קובעת ומעצבת את ההוויה, כדאי ורצוי להיזהר.

לערוך משפט צדק ולא משפט שדה

אך כמו מקרה, יש פה מעבר לכך. אנחנו ממהרים לשפוט את המורה, וכבר אפילו נשמעים קולות לערוף את ראשה בכך שיש לפטר אותה, או לא לאפשר לה לעבוד בשום משרה הקשורה בתחום החינוך, ושוכחים שהיא רק השליח. היא לא זו שחיברה את המסמך אלא רק רשמה את ההערות. עצם מכתב ההתנצלות שפורסם ע"י ההנהלה ביום שלמחרת שבו נכתב כי "נפיק לקחים לגבי התנהלותנו ולגבי דרכי ההתבטאות והשיח בינינו" מראה שהכתובת הייתה כבר מזמן היה על הקיר ולכן היה זה רק עניין של זמן עד שמישהו היה רואה אותה, שומע אותה (וכל מי שהיה פעם בחדר מורים יודע שישנם פעמים בהם מורים משתפים ביניהם מידע אודות התלמידים) או במקרה הזה קורא אותה ומיידע בכך לא רק את הוריו וחבריו לשכבה אלא גם את התקשורת.

על כן, אם אנחנו מבקשים באמת לערוך משפט צדק ולא משפט שדה (דבר שאף הוא נפוץ במחוזותנו במידה לא מבוטלת), אם אנחנו באמת רוצים להראות לתלמידי י"ב אשר לומדים לבגרות לא רק את הזכות לשם טוב אלא גם את הזכות להליך הוגן, ראוי לערוך שיחה מקיפה עם כל מי שנכח בישיבה הזו. ראוי לבדוק מי השתתף בה, מי אמר את הביטוי המכפיש הראשון כלפי התלמיד או התלמידה ולמה לא היה אף אחד שקם מנגד ואמר שנעשה פה משהו לא בסדר, שיש דרך לגיטימית יותר לציין את תכונותיהם הן החיוביות והן השליליות של התלמידים. אם היה ולו צדיק אחד אז ראוי לבדוק מדוע הושתק קולו או קולה ועל-ידי מי? ואם לא היה אפילו אחד כזה או אחת כזו אז רצוי לערוך בדיקה מקיפה הרבה יותר לגבי מי האנשים שמלמדים במקום הזה את הדור הבא של אזרחי כפר סבא בכלל ומדינת ישראל בפרט.

לסיכום, אם כבר בענייני שליחים עסקנו, אז בעיניי להיות מורה הוא סוג של שליחות בפני עצמה, שליחות שבה יש העברה לא רק של ידע ומידע אלא גם של נורמות וערכים. שליחות שבה אנחנו מנסים לעורר השראה, לפתח פוטנציאל ובעיקר לגרום לתלמידים להאמין בעצמם וביכולות שלהם. מי שמגיע לשיעור רק כדי להקריא או לסכם לתלמידים את החומר שכתוב בספר איננו מתאים בעיניי לשמש כמורה. אדם שמגיע למקצוע ההוראה שלא מאהבת האדם והרצון בטובת הזולת, חוטא לא רק בפני המקצוע אלא גם בפני תלמידיו ותלמידותיו, ורק יגרום להם עוול שלא לומר שנאה לאותו תחום דעת שאותו הוא בא להעביר.

על כן, אין מבחינתי שום ספק כי ראוי ואף רצוי להתנצל בכל הכנות בפני התלמיידם שנפגעו והוריהם, ראוי ואף רצוי לגנות את המילים שנבחרו, ואולי במידת מה את חוסר האחריות של המורה שהעבירה את המכתב, אבל לא את שיטת ההערכות, לפחות לא עד שתומצא שיטה אפקטיבית אחרת...