חשיבותו האסטרטגית של הון תרבותי

שתי מעצמות עלו לגדולה במחצית השנייה של המאה ה-19, גרמניה ויפן. שתיהן התרוממו מתוך דגש מיוחד על פיתוח וביצור חינוך ממלכתי ברמה גבוהה הנתמך בעקרונות משמעת קפדניים. לביסמרק מיוחסת האמירה שניצחון פרוסיה במלחמתה באוסטריה (1866) היה תודות למורה בבית הספר העממי יותר מאשר לגנרלים. ביפן שלאחר הרסטורציה הוכרה חשיבות החינוך כצורך אסטרטגי. המחנך הגדול ביותר של תקופת מייג'י היה פוקוזאוה יוקיצ'י, וכך הוא הסביר את הפילוסופיה החינוכית שלו:

"לכל אחת משתי הציוויליזציות, המזרחית והמערבית, יש יתרונות וחסרונות; אך כשאנו בודקים איזו מהן עדיפה מבחינת הכוח והעושר, אין ספק שזוהי הציוויליזציה המערבית. הישגיה של כל ציוויליזציה נובעים מן החינוך שלה. הנחיתות שלנו לעומת המערב נובעת מן ההבדל שבין החינוך שלנו לבין החינוך המערבי. בחינוך המזרחי, הסיני-הקונפוציאני, חסרים שני עקרונות חשובים: גישה מתמטית לעולם החומר; ועצמאות מחשבתית בעולם הרוח...אם תמשיך לדבוק בחינוך הסיני...לא תוכל יפן להיות מדינה חזקה, נאורה ומכובדת במשפחת העמים".

אין כיום חברה מדינית ראויה לשמה שאינה רואה בהקצאת משאבים לחינוך צורך אסטרטגי בהיות החינוך תנאי להעצמת הון מדעי, טכנולוגי ואינטלקטואלי, וביחוד במדינת ישראל שהיא חשוכת אוצרות טבע. אלא שהשאלה היא איזו תשתית חינוכית מתבקשת? לאיזה ממרכיבי החינוך ראוי לה למדינה היהודית והדמוקרטית להפנות משאבים חינוכיים ניכרים?

דיון מקיף בשאלה זו יפרוץ את גדר גבולות המאמר, ולכן אמקד אלומת הזרקור בנקודה אחת: החשיבות האסטרטגית של החינוך לאוריינות יהודית ולאוריינות הומניסטית כתנאי ליצירת הון תרבותי.

הכול משבחים את רמת החינוך המדעי-טכנולוגי שבבסיס איתנותה הכלכלית והצבאית של מדינת ישראל, ואין הכול מקוננים על אוריינות ירודה. אומנם זוהי בעיה עולמית אך לגבי מדינת ישראל היא מהווה בעיה אסטרטגית.

מרכיבי החינוך - תומכי סולידריות חברתית ולאומית

התנאי לקיומם של סולידריות חברתית ואזרחית (Civic Virtue), של זיקה לאתוס הלאומי-תרבותי היהודי ושל כושר שיפוט ערכי ורציונלי במדינת ישראל, מדינה יהודית ודמוקרטית, הוא הקצאת משאבים לפיתוח אוריינות יהודית כמו גם הומניסטית ובניית אליטות הנהגה בתחומים אלו. התמהיל הרצוי בין מרכיבי התנאי אינה מעניינו של מאמר זה, אך ברי כי מדינת ישראל, בהיותה יצירה היסטורית, חברתית ופוליטית מיוחדת במינה חייבת להתייחס בכובד ראש למרכיבי חינוך שהם מיניה וביה תומכי סולידריות חברתית ולאומית, והמקנים גם כושר שיפוט ערכי ורציונלי.

דמוקרטיה יציבה, ככלל, מתקיימת על רמה מסוימת של סולידריות חברתית ועל זיקת רוב אזרחיה לאתוס לאומי-תרבותי ההולך ומתגבש במהלך הדורות, כמו גם על עקרונות אזרחיים אוניברסליים. מדינת "שלטון העם" ראוי לה גם שבני העם יקנו השכלה ברמה כזו שתאפשר להם ראייה רחבה וביקורתית בסוגיות חברתיות ומדיניות, שאם לא כן מזדהמת התרבות הפוליטית ומתערער כושרו של העם לשלוט. להארת טיעון זה אצטט מדבריו של ד"ר יוסי יונה: "כדי לקבל החלטות רציונליות בחברה דמוקרטית אני זקוק לאינפורמציה על החברה, על הסביבה, ועל המדינה, וגם עלי- על הכישורים שלי.

אני צריך ללמוד מי אני, אילו יכולות יש לי, למה אני מסוגל. אפשר לעשות זאת רק בחשיפה למגוון חוויות והתנסויות...היום מכוונים את החינוך לכיוון אחד: עסקים, מחשבים, הצלחה כלכלית. אבל האדם הוא עני ודל אם אינו מפתח את היכולת ליהנות מספרות יפה, או אינו מסוגל להבין דיונים על סוגיות מרכזיות בחייו ולהשתתף בהם".

אכן, אין חברה אוריינית ללא בלטריסטיקה, ודווקא בעידן הדיגיטלי יש להשקיע משאבים בהנחלת הרגלי קריאת ספרות יפה. אוטו בטמן, ביבליופיל ידוע, אומר: "יש אמרה סינית, שתמונה אחת שווה אלף מילים. אני חולק על כך. אני מאמין שמילה אחת שווה אלף תמונות. התמונה היא שטחית. רק הקריאה מאפשרת לחדור למעבה העולם. זהו כוחו של הספר". "חדירה למעבה העולם" היא לשון אחרת ליכולת רפלקטיבית של הבריות שכה דרושה לדמוקרטיה יציבה.

החינוך ההומניסטי הוא הכרחי

חברות דמוקרטיות מתאפיינות בקונפליקטים חברתיים-פוליטיים אינהרנטיים. קביעה זו נכונה כפליים במדינת ישראל שבה החברה היא ברמת מורכבות גבוהה. חברה כזו אינה יכולה להתקיים בכוח הטכנוקרטיה גרידא. היא משוועת למנהיגים, ואלה דרושים בעיקר במקום שבו קיימת מורכבות, במקום שבו המדע והטכנולוגיה והרציונליזם החומרני-תועלתני הצרוף אינם כופים עצמם בהצעת פתרונות מוחלטים, אלא רק מושיטים עזרתם החיונית לאינטואיציה בריאה. ראוי לה למדינת ישראל להשקיע משאבים לטיפוח קבוצות הנהגה בעלות שאר רוח וראייה רחבה המסוגלות לזהות טיבם של זרמים חברתיים נוגדים, לשקלל מגמות, כתנאי להנהגה נבונה.

לצורך זה החינוך ההומניסטי הוא הכרחי. ערכו רב יותר מזה המייחסים לו כמין תבלין לעיקר שהוא המדע, הטכנולוגיה ומדעי המסחר. הסופר מריוס ורגס יוסה טוען כי ההתמקדות בהתמחות טכנולוגית מנטרלת תכונות אינטלקטואליות ותרבותיות המאפשרות לאנשים לחיות יחד, לתקשר ולחוש סולידריות. אכן, איך אפשר לו לאדם לקבל החלטות רציונליות גם בתחומי תעשיות-העל, או הסחר, ועל אחת כמה וכמה בתחום המדיני אם אין לו תפישה מושכלת של מצבים אנושיים לסוגיהם ודרגותיהם השונות? וכי הטכנולוגיה מתפתחת למען עצמה?

איש מדעי החברה רוברט פאטנם (Putnam) מדבר על חשיבותו של "הון חברתי" כתנאי לקיומה של חברה דמוקרטית משגשגת. המושג של פאטנם מתייחס לקשרים שבין יחידים לרשתות חברתיות ולנורמות ההדדיות והאמון ההדדי הנובע מנורמות אלו. סבורני כי התנאי לקיומו של "הון חברתי" הוא ראשית לכל טיפוח של הון תרבותי שפירושו העצמת הנכסים הלא מוחשיים של הפרט באמצעות אוריינות הומניסטית, ובמדינת ישראל, גם יהודית.

חשיבות מקצועות היהדות בחינוך

מקצועות היהדות חייבים לתפוס חלק נכבד במערכת החינוך ובכל המוסדות להכשרת קבוצות הנהגה. מנהיג, בשונה ממנהל, פועל בהשראת אתוס, תוך התכוונות לשמר, להעצים או לשנות השפעתו של אתוס זה. והנה כל אתוס, תחומי או סקטוריאלי, טמון במעטפה של אתוס כללי יותר. בהתייחסות לחברה הישראלית-יהודית מדובר באתוס היהודי לגווניו. מחויבות מוסרית וסולידריות לאומית הולכים ומתגבשים רק על מצע אתי, ומכאן העניין בידע בהיסטוריה ובתרבות יהודית.

דרישה זו כרוכה בהקצאת משאבים אדירה בשל הצורך להכשיר צוותי מורים מיומנים, בעלי מוטיבציה להורות מקצועות אלה. רצוי לעודד פתיחתם של מכינות קדם-צבאיות רבות לצורך זה, ולאפשר לבאים בשעריהם נקודות זכות אקדמיות.

התותחים באזורנו רועמים, ועוד ירעמו שנים רבות, ורעשם בולע את קול המוזות. על החברה הישראלית לדאוג לכך שקול המוזות לא יגווע.