הסוגיה באבחנה שבין ג'נוסייד לבין השואה עומדת במרכז דיונים ועיונים, לעתים סוערים. באחרונה, מסגרת ההתייחסות הזאת קיבלה תהודה חדשה בספרו של ההיסטוריון טימותי סניידר: "Bloodlands: Europe between Hitler and Stalin - basic books 2010" (נכון יותר בפרסומו העברי בהוצאה "כתר" 2012: "ארצות דמים: אירופה בין היטלר לבין סטאלין"). ספר זה עוסק מאוד בשואה, אבל מנקודת ראות רחבה יותר, כפי שניתן ללמוד משמו. ב"שואה", כפי שאנו רואים אותה, נספו שישה וחצי מיליון יהודים, והיא ייחודית ליהודים. ספרו של סניידר עוסק ברצח 14 מיליון בני אדם, ולא רק על-ידי הנאצים בהנהגת היטלר אלא גם על-ידי הסובייטים בהנהגת סטאלין, ולא רק יהודים, אלא הרבה לא-יהודים. זאת עובדה היסטורית מבוססת שאין עליה עוררין. סניידר גם מפרט באלו שיטות נרצחו האנשים על-ידי שני העריצים הללו ובאלו סוגי אוכלוסיה מדובר, עד כדי פירוט דקדקני של נתונים שנחקרו.
בועז נוימן, בסקירה שלו על הספר (
הארץ, 18.2.13), רואה את ספרו של סניידר כחלק מ"מגמה הולכת וגוברת בדור האחרון של כתיבה היסטורית סינתטית. כזאת המסכמת ידע קיים ולא מחדשת... לאחר קריאת ספרים רבים מסוגה, אני תוהה אם אין כאן ביטוי לשבר מסוים במחקר". אני לא היסטוריון ולא חוקר, אבל אני לא מכיר מונח כמו "שבר במחקר". כל המחקר עשוי שברים-שברים ולעתים שברים שלא ניתנים לאיחוי. הגדרה של כתבה סינתטית נשמעת יפה.
אבל לא כך מתייחס אל ספרו של סניידר פרופסור דן מיכמן, חוקר שואה ידוע, ראש המכון הבינלאומי לחקר השואה של "יד ושם" (שאותו הזכרתי ב
רשומה קודמת על מיאנמר-בורמה - והשואה). גם בהופעתו במליאת המועצה של יד ושם לפני חודש, וגם בסקירותיו בפורומים בינלאומיים, הוא עמד על מוקד הספר.
לדעת פרופסור מיכמן, בעוד שהרעיון ביסוד "ארצות דמים - אירופה בין היטלר לסטאלין" ראוי כשלעצמו לניתוח מעמיק, יש להודות שסניידר תרם תרומה משמעותית להכרה כללית של הנושא וכתוצאה מזה לחיזוק הזיכרון הציבורי על אודות הרצח ההמוני שהתקיים על אדמת מזרח אירופה. "...סניידר גם מייצג את המגמה ההומניסטית המבורכת לייחד את הסבל האנושי, בכך שהוא מקצה מקום רב לקולות של הפרטים בקרב הקהילות השונות שהיו קרבן להרג" - מציין פרופסור מיכמן. לדעתו, "קבלת הפנים" שלה זכה ספרו של סניידר, היא פנומן שלא רבים מתוך פרסומי הגות היסטוריים זכו לה תוך זמן כל כך קצר. הדברים אמורים הן לגבי החשיפה בתקשורת והן בהתייחסות של אקדמאים וחוקרים היסטוריים.
יחד עם זאת, טבעי כי בסקירה "על מגמות בעייתיות בחקר השואה והג'נוסייד בשנים האחרונות" - יביא מיכמן את הניתוח שלו וההתייחסות שלו למגמות אלה. מיכמן תוהה לגבי הדרך שבה השואה משתקפת בפרספקטיבה של סניידר. "ארצות דמים", מדגיש מיכמן, זאת לא רק כותרת של ספר, אלא מוגשת על-ידי החוקר כתפיסה היסטורית. פרופסור מיכמן מנתח אחת לאחת את ההבחנות בין סוגי רצח המוני, מבחינה היסטורית, הגדרה, מונחים, שטחי הרצח, כולל תהיות השוואתיות שאותן לא אביא כאן. אסתפק בהבחנה שהוא עושה לגבי ייחודיות השואה.
היעדר הזהות בין ג'נוסייד
או כל מעשי רצח המוניים לשואה פרופסור מיכמן מדגיש, כי לסניידר אין כל כוונה להמעיט בממדי השואה. יחד עם זאת, "אני קובע כי השואה אינה זהה עם שום סוג השמדה המונית שמובאת בספרו של סניידר, שכן הגישה של המחבר מטשטשת גם את הסיבה להחלטה להתפטר מן היהודים, כולל אלה שהם יהודים למחצה או לרבע, ולהשמידם" - אומר פרופסור מיכמן. גם הוא משווה את הנתונים הגיאוגרפיים של רציחות במזרח אירופה על-ידי סטאלין והיטלר והשנים שבהן אלה בוצעו.
עם זאת, אין דומה שום דבר לתכנון והבצוע המדוקדקים, בשלבים, למערכת ההשמדה של השואה. כלומר, מדובר בתוכנית מתוכננת לפרטיה, בשיטות, במנגנון ובשלבים, שהמטרה שלה הייתה השמדת היהודים. אלה התחילו שנים לפני המלחמה, בהחרמת רכוש יהודי, בסגירת מוסדות אקדמיים ליהודים, ברדיפות, בתעמולה ארסית חסרת תקדים, שהשוותה את היהודים לטפילים שיש לסלקם.
הכל היה מתוכנן להפליא. לדוגמה: תוכנית הרצח השיטתי הגרמני של יהודים קדמה שנה וחצי לפני "מבצע ברבארוסה" (ההתקפה הגרמנית על בריה"מ - צ.ג). מיכמן מביא דבריו של חוקר היסטורי ידוע, כריסטופר בראוניניג, אשר מחקריו מתמקדים בגיבוש "הפתרון הסופי" מאז 1939. בראונינג מוצא כי בפועל השלבים הראשונים של תוכנית ההשמדה החלו בעצם בשנת 1933. לא בכך ולא באלמנטים אחרים אפשר לזהות את השואה עם מעשי הרצח ההמוניים של סטאלין, או את תוכניותיו של היטלר לגבי היהודים כתגובה לסטאלין.
זאת ועוד, מציין פרופסור מיכמן, העובדה שגם לאחר נפילתה של ברית המועצות והעלייה ההמונית משם לישראל, הזיכרון הקולקטיבי היהודי לא קישר בין גורל היהודים תחת משטר סטאלין עם גורלם בשואה - זאת רק אינדיקציה אחת בהבדל בין רצח ההמונים על-ידי סטאלין לבין רצח היהודים על-ידי היטלר. לסיכום, אמר מיכמן כי השואה לא הייתה אקט חד-פעמי של רצח אלא תהליך הדרגתי של מחיקת העם היהודי. השואה הייתה תוכנית רחבת ידיים הרבה יותר מאשר הרצח כשלעצמו, גדול ממדים כפי שהיה. זה היה תכנון מדויק להפליא ומשאת נפש להשמדת העם היהודי כולו.
ובכל זאת - מסגרת התייחסות רחבה אני מאמץ לחלוטין את גישתו של פרופסור מיכמן, ולא רק בשל היותי שריד שואה. היסטורית, הצדק עימו. שכן אני חשתי על בשרי את התהליך הזה מרגע הכיבוש בספטמבר 1939 ועד לשחרור ב-1945. ראיתי זאת בעירי זדונסקה-וולה מתחילת הכיבוש, כולל הגטו, האקציות, מערכות רמייה והטעיה, מיון לפי "מקצועות", תליות בחגים יהודיים.
הכל היה מתוכנן בצורה מדוקדקת עד 1942, כאשר הגטו חוסל ותשעת אלפים מתוך עשרת אלפים שמנתה הקהילה היהודית הוכנסו למשאיות והומתו בגז ציקלון ואחר כך נקברו והועלו באש בגאיות ההריגה.
ראיתי זאת באקציות השונות בשנים 1944-1942 בגטו לודז'. וראיתי זאת במחנות הריכוז, בשעה שגם כאשר גרמניה הנאצית הייתה ערב הנפילה, עדיין רכבות נשאו בחובן משלוחים למוות. לא לאושוויץ, אלא למקומות אחרים, כי אושוויץ כבר פונתה והכבשנים נהרסו. אני מביא עדות זאת בספרי "גשר של נייר", אבל יש אלפי עדויות בעל-פה (בין היתר במשפט אייכמן) ובכתובים, שמאששות את הגישה ההיסטוריוסופית של מיכמן. מה גם, שאכן
התכנון התחיל עוד בראשית שנות השלושים.
עם כל זאת, גם אם אין כאן השוואה בין השואה לבין ג'נוסייד, חשוב שאלה יילמדו לא רק בנפרד אלא גם בהקשר אחד. הנימוק שלי הוא שאם אנו רוצים שלקחי השואה יילמדו וייצרבו בדורות הבאים, שומה עלינו להבטיח שאכן ככה יהיה בעולם שהזיכרון של השואה ידהה. לעומת זאת, לצערנו הרב, יצר האדם, נסיבות פוליטיות, אתניות, כלכליות ואחרות - בהחלט עלולות לחולל מעשי רצח המוניים. אלה יהיו "עכשוויים" - ענייני היום. ובמסגרת זאת, "השואה" - תכנון ורצח עם אולטימטיבי - תיזכר. לדעתי, התובָנָה של "עתיד הזיכרון" מצדדת בצירוף זה.
המסר היהודי-אוניברסלי לדורות הבאים ציינתי במספר הזדמנויות בעבר, ואני חוזר על התופעה האניגמטית, שכל המאמצים של שרידי השואה להפיץ את מנשר ניצולי השואה בעולם, ובעיקר ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה - כשלו. אין לי הסבר אחר לאותה תעלומה מאשר החשש "מה יאמרו הגויים". זאת לא שאלה רטורית. זאת שאלה ששואלים: "אתם היהודים, הקרבן של השואה הנוראה, האם אתם הפקתם את הלקחים המוסריים והאתיים של אותו אירוע נורא בהיסטוריה שאירע לעמכם?".
במנשר ניצולי השואה שהוקרא ב"יד ושם" במושב שחתם את הכנס הבינלאומי בנושא "מורשת ניצולי השואה - ההשפעות האתיות והמוסריות לאנושות" (יום הזיכרון, 2002), צוין בין השאר בקטע לפני הסיום: "אין חלופה ממשית לקיום זה לצד זה של בני אדם ושל העמים. יש לעשות הכל שבעיות ייפתרו לא בשפיכות דמים אלא בשיג ובשיח במזרח התיכון ובעולם כולו".
בנאום שנשא הנשיא
ברק אובמה בבנייני האומה בירושלים בפני הדור הצעיר ב-21.3.2013, בקטע הסיום אמר: "אגיע (מחר) גם ליד ושם - שם נזכר העולם ברשע שעלול לרדת על העולם היהודי ועל כל האנושות, אם לא נעמוד על המשמר. אנו נושאים את ההיסטוריה על כתפינו. אתם, צעירי ישראל, מוכרחים לדאוג כעת לעתיד, אתם מוכרחים לכתוב את הפרק הבא בסיפורה של האומה הנפלאה הזו. כנשיא מדינה שאתם יכולים לסמוך עליה כידידתכם הטובה ביותר, אני בטוח שאתם יכולים לעזור לנו להבטיח עבורנו עתיד טוב יותר". למחרת, בביקור ביד ושם, השלים אובמה את המסר: "המחויבות שלנו, להיות עדים, אבל גם לפעול. עבורנו בעת שלנו זה אומר להתעמת עם גזענות בכל צורותיה, במיוחד עם אנטישמיות, אין לדברים הללו מקום בעולם המתורבת. ואסור לנו לשכוח את הקשר בין השניים, כי בנינו ובנותינו לא נולדו כדי לשנוא, ולכן הבה נמלא את ליבותיהם בתקווה", אמר הנשיא.
ובמילים אלה מסתיים מנשר ניצולי השואה: "השואה שייכת למורשת האוניברסלית של כל בני התרבות. היא שקבעה את אמות המידה לרוע המוחלט. לקחי השואה חייבים להיות לקוד תרבותי של החינוך לערכים הומאניים, לדמוקרטיה, לזכויות אדם, לסובלנות וסבלנות ונגד גזענות ואידיאולוגיות טוטליטריות" (אני מפנה אתכם ל
פייסבוק שלי מתאריך ה-8 בינואר השנה, לקטע שנקרא "ובחרנו בחיים" מתוך מצגת של "יד ושם").
מכאן נגזר הצורך בשינוי ה"נראטיב" של יום הזיכרון לשואה. השואה תיזכר אצל מי שיגלו בה עניין. היא עתידה להיות מקור למחקרים אינסופיים - לעובדות על פרטיהן, לשאלות ולתהיות. אבל בהיעדר אקטואליזציה לסוגיה דיונית-עיונית זאת, סופה עלול להיות דומה לתשעה באב. חלק קטן מן העם צם ומתענה על חורבן הבית, אף שבפועל העם הקים את ביתו הלאומי מחדש, וחלק גדול הולך למסעדות ולחוף הים. אין כל פגם בהליכה למקומות האלה. הם בסך-הכל אינדיקטור לגבי היחס של הציבור לאותו יום. גם אם תהיינה צפירות. או דוגמה מובהקת יותר: יום הכיפורים. ביום הזה חלקים גדולים מן העם צמים ואף הולכים לבתי הכנסת ומכים על חטאים שחטאו. אבל תוך כמה שבועות יש להם כבר אוברדראפט בבנק החטאים. בכך איני מבקש להטיף שנזכור את השואה כל יום - אבל כן נשבץ את לקחי השואה בקודקס של ההתנהגות שלנו, גם היומיומית.
בכל הקשור בשואה בהווה, בצד הטקסים והמעמדים הלאומיים והקהילתיים לזכרון השואה, המערכת החינוכית צריכה לשים את הדגש החזק על לקחי השואה היהודיים והאוניברסליים ויישומם כחלק מערכי היסוד של העם היהודי בארצו ובפזורה - וממערכת החינוך המסר יגלוש לציבור בכללו.
לדעתי, כל המעמדים שחוזרים על עצמם ושבהם מובאים שרידי השואה לספר את סיפורם, הערך שלהם בעיני הנוער הוא עצם הופעת שרידים חיים שעוד מעט ייעלמו. את הסיפורים הם מכירים מלפני שנה, שנתיים, שלוש שנים ויותר, וכל המרבה בעניין זה אינו משובח. אני אומר זאת, בעצם קובע זאת, כשריד השואה, וכמי שהופיע במעמדים כאלה עשרות פעמים בפני מבוגרים, הדור הצעיר ומסגרות צה"ל.
אני מעדיף לדבר על הפן האחר של ניצולי השואה - על פן התקומה במדינת ישראל. על אותם "עופות החול" אשר שיקמו את משפחותיהם, ורבים משרידי השואה היו פעילים בהקמת המדינה החל במלחמת העצמאות. אני מדבר על "קדושת החיים" כלקח מכונן של השואה. ראוי לציין כי הדור הצעיר בעולם, אשר יש לו זיקה לנושא השואה, מחפש שיטות חדשות, עדכניות, לעתים ניתן להגדיר אותן כ"גירויים" כדי להעביר את המסר. לדעתי, אין בכך כל פסול, כל עוד זה אמצעי הולם להשגת המטרה והיא - הכרת הסוגיה והפקת לקחים ממנה בעולם של היום. אגב, דעתי גם לא נוחה מרוב משדרי הרדיו והטלוויזיה באותו יום שגם תוכנם הוא תוספת לריטואל שחוזר על עצמו בצורה זו או אחרת. גם כאן יש "פרות קדושות" כמו "השואה" של קלוד לנצמן, מסמך חשוב מאוד וקשה לצפייה מכל הבחינות. אבל אחרי עשרות שנים, ניתן לחשוב על משהו אחר, אם מוכנים להשקיע קצת כסף. זאת אני אומר כאיש מדיה. טוב עושה ערוץ 10 אשר במשדרי הבוקר של יום הזיכרון לשואה מתייחס ל"מנשר ניצולי השואה" - כפי שנמסר לי.
מכאן הצורך, ש
בצד הזיכרון של השואה עצמה, יילמדו לקחיה; זאת, לא רק בעולם, אלא גם במדינה היהודית. ורבים מן הלקחים טרם הופנמו כאן אצלנו.
לסבר את האוזן באירוע אקטואלי מאוד; השבוע מת מייסיר אבו חמדיה, אסיר ביטחוני מחברון, בבית החולים סורוקה בבאר שבע, ממחלת הסרטן. ראש הרשות הפלשתינית, מחמוד עבאס, האשים את ישראל באחריות למותו של אבו חמדיה. זאת טענת עוועים ומגמתה פוליטית. האיש מת ממחלת הסרטן והוא קיבל טיפול ראוי לאחר שהמחלה התגלתה אצלו. אולם מדוע חודשיים לאחר ששירות בתי הסוהר הודיע על המחלה והמליץ על שחרורו, ההמלצה לא בוצעה? באיזו חוליה "אנושית" אטומה הפנייה הזאת נתקעה? אומנם האטימות הביורוקרטית שלנו חוצה חברות, דתות, שכבות ועוד, אבל אני משער שאילו מדובר היה ביהודי, הנוהל הזה היה מזורז יותר.
זהו אחד מלקחי השואה. לא על כך שאיש ישב במאסר כי נידון בשל הפרה של חוקי המדינה, במקרה זה, סיוע לטרור או הכוונה לרצוח יהודים חפים מפשע - אלא היחס לאדם כל עוד הוא חי, והיחס המפלה גם כלפי אסיר ביטחוני שחולה במחלה סופנית. הוא לא יכול כבר להזיק למדינה. האטימות הביורוקרטית - היא שהזיקה למדינה. עוד פרק בלקחי השואה שלא נלמד כאן.
בצד לקחי השואה שנוגעים לזכויות אנוש, ישנם גם מעמדים סמליים. מעמד "מצעד החיים" באושוויץ, עם כל חשיבותו הסמלית, לדעתי מאבד מערכו. ואגב, הפולנים טוענים במידה רבה של צדק מדוע הישראלים לא מבקרים בפולין אלא בנתיב הייסורים בלבד. הם מעוניינים שישראלים יכירו את פולין הגדולה על צבעיה, יערותיה, נהרותיה ואגמיה. מבחינתי יש לכך ערך מוסף והוא - היכרות מקרוב של מקומות שבהם חיו, פעלו ושגשגו מאות קהילות יהודיות במשך אלף שנים, קהילות להן אין זכר, למעט זכר סמלי בבקעת הקהילות ביד ושם, וכמובן במוזיאון של יד ושם. הזכר הבולט יונצח במוזיאון היהודי החדש והמפואר שהוקם בוורשה.
במקביל ל"מצעד החיים" שהפך ל"סֶמי ממלכתי", אנו, קבוצת שרידים שעוסקים בנושא התקומה, הצענו שתתקיים "צעדת התקומה". צעדה זאת תתחיל בהר הזיכרון ב"יד ושם" ותסתיים בגבעת רם - בכנסת ישראל, סמל לתקומה של המדינה ששרידי השואה נמנו בין מקימיה. עד כה לא הצלחנו. וזה הרי הלקח המרכזי של השואה - כינון העם היהודי בארצו ההיסטורית ועם שערכיו יונקים מן העבר, בין היתר מן האסון הנורא שקרה לעמנו - השואה. רק אם יילמדו לקחי השואה גם במדינת היהודים, נדע אנו, שרידיה האחרונים של השואה, שהמסר שלנו עבר וייצרב בתודעה של העם ושל העולם גם בעתיד...
