אהוד ברק עזב את החיים הציבוריים בכלל ואת החיים הפוליטיים בפרט בקול דממה דקה, עד כמה שלדממה דקה - קל וחומר אם הוא האיש הדומם אותה - יש קול. הוא עזב כמי שלא הותיר פה חותם, כמו רוח ששככה ולא הותירה משקע.
האיש אשר נחשב עד היום ל"חייל המעוטר ביותר בתולדות צה"ל" - במירכאות ובלעדיהן - זכאי וראוי להוקרה שלנו, כפויי טובה שכמונו. האיש שעשה דברים שיפה להם השתיקה ודברים אחרים שיפות להם המילים, כמו גם דברים על הגבול הדק שבין דיבור לבין שתיקה יצא מהחיים הציבוריים כמו מי שיוצא מדלת אחורית או אף מפתח מילוט. כמעט בהיחבא.
בדפי ההיסטוריה הוא ייכתב, כמשוער וכצפוי, כמצביא נועז וכראש ממשלה סביר, כשר ביטחון מעולה, כפוליטיקאי כושל, כאיש אשר חוכמתו הייתה לו לא אחת לרועץ, כמו גם הסרבול ההיפופוטמי שבו התנהל בחנות החרסינה הפוליטית.
הוא לא ייזכר כסחבק, לא כאיש רעים להתרועע (אולי בחוגי המאיון העליון שהוא נמנה עמו), אבל אולי הוא כן ייזכר כאיש שידע לקחת גם את עצמו במידה של הומור, עם חיוך ציני וחצי קריצה.
דווקא בשבועות האחרונים לשירותו בתפקידו האחרון כשר ביטחון הוא שמר על איפוק מפליא, על דממת אלחוט, כמי שמבין שנכון וראוי להותיר את הבמה ואת המיקרופונים הניצבים עליה לאחרים.
היה נכון להודות לו, עם לכתו "לעשות לביתו", על עשרות שנים של שירות ציבורי, עם מדים ובלעדיהם, במגוון תפקידים מעורר פליאה והשתאות, אולי אף הערצה; היה מקום וטעם לצייד אותו בתעודת סיום מחמיאה. הוא ראוי לה; היה טבעי לראות ולשמוע אישי ציבור רמים יותר או פחות מדברים בשבח תרומתו העצומה לביטחון מדינת ישראל במשך יותר מארבעים שנה. הפוליטיקאים והתקשורת לא נפרדו ממנו באופן מכובד, כפי שראוי ונכון היה להיפרד ממנו. זה עדיין לא מאוחר.
