אמנון דנקנר היה אנרכיסט שמן - כך הוא הגדיר את עצמו, בראיון
לגלובס והוא קלע בול למטרה.
אני לא רואה בו כעיתונאי מזן מיוחד, או כסופר מעולה, אפילו לא כאבא טוב ואוהב או דוד חמוד, אלא כאנרכיסט שמן, וזה בדיוק מה שהיה. כי ככל שהיה עיתונאי מזן מיוחד, הרי שהוא היה כזה עבור קוראי העיתונות שהוא יצר בלבד. וככל שהיה סופר מעולה הוא היה כזה עבור קוראי ספריו, וככל שהיה אבא וסבא טוב הוא היה כזה כלפי ילדיו ונכדיו, וככל שהיה דוד טוב, הוא היה כזה כלפי הבנים והבנות של אחיו/אחיותיו. אך כלפי עם ישראל כולו, היה דנקנר אנרכיסט שמן.
אנרכיסט שמן ושחצן, שחשב שהמדינה בכיס שלו, ואפילו הצליח להכניס את כולנו לכיסו, בהמליכו יחד עם
דן מרגלית וטומי לפיד את
אהוד אולמרט עלינו, אותו אולמרט שנוצר מאותו זן, זן של אנשים אשר חושבים שהמדינה נמצאת בכיס הקטן שלהם.
אם נזכור את בחירות פברואר 2006 היו אלה דן מרגילת ואמנון דנקנר עם הקמפיין
"איפה הבושה" בחצי השני של 2005, קמפיין אשר "קבר" את הליכוד, ובעיקר את מרכז הליכוד, במקביל הם רוממו את שמו של אולמרט כאיש ראוי ומתאים להנהיג את המדינה. טומי לפיד פירק מהאגף את מפלגת שינוי אחרי שהביא את כוחה ל-0, וכל הכוח הזה העלה את אולמרט לשלטון. בחלוף חודשים יזם אולמרט את מלחמת לבנון השניה, המלחמה הראשונה ונקווה גם האחרונה שיזמנו אותה בלי להכין את צה"ל מראש, ואיבדנו בה את מיטב הבנים והבנות, בעיקר בשל קבלת החלטות חפוזות, ובעיקר בשל גב מטופש שקיבלה הממשלה מעיתונות אשר הטון קובע בה שייך לאנרכיסטים שמנים ושחצנים מסוגו של דנקנר.
אנו הציבור, לא חייבים מאומה לאמנון דנקנר, הוא לא העלה אותנו לשלטון ואין בכוחו להוריד אותנו מהשלטון, ובשבילנו, בדיוק כמו בשביל עצמו הוא עוד אנרכיסט שמן אחד מרבים המאכלסים את התקשורת שלנו, אנרכיסטים שחצנים ושמנים אשר התפתחו ופרחו בתקשורת במקביל לדעיכתה, ולמרות כל הליקוקים ודברי ההלל של המספידים, קשה מאד שלא לקשר בין שתי תופעות אלה.