בשבת זו, הראשונה בחודש אייר, קוראים שתי פרשות ובשתיהן מאריכה התורה בעניין הטומאה והעלייה ממנה, הטהרה. נתבונן מעט בשתי הפרשות וננסה להבין מהו עניין הטומאה בנפש האדם, בשביל מה זה טוב אם בכלל, וגם, האם וכיצד ניתן להימנע ממצבי טומאה, לשמור על טהרה תמידית. הפרשה הראשונה פותחת כך [ויקרא י"ב]: [א] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. [ב] דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר, אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ, וְיָלְדָה זָכָר--וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים, כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא. [ג] וּבַיּוֹם, הַשְּׁמִינִי, יִמּוֹל, בְּשַׂר עָרְלָתוֹ. והפרשה השנייה [פרק י"ד]: [ב] זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע, בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ: וְהוּבָא, אֶל-הַכֹּהֵן. אבל תּוֹרַת הַמְּצֹרָע אינה מתחילה כאן, היא מתחילה בפרשה הקודמת; מיד לאחר דיני היולדת כתוב כך [פרק י"ג]: [ב] אָדָם, כִּי-יִהְיֶה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ-סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת, וְהָיָה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ, לְנֶגַע צָרָעַת--וְהוּבָא אֶל-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, אוֹ אֶל-אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים.
הכהן הוא היחיד שמוסמך לקבוע אם אכן מדובר בנגע צרעת או שזו סתם פריחה בלתי מזיקה; את האבחנה שלו הוא קובע רק לאחר שהנגוע היה בהסגר שבוע או שבועיים, לראות אם הנגע מתפשט. אבל בכל מקרה, גם אם הנגע לא התפשט והכהן קבע שזו לא צרעת אלא נגע טהור, האדם צריך לעבור תהליך של טהרה, טבילה במקווה. מכיוון שהיה בהסגר בחשד של טומאה, עליו להיטהר. כבר מכאן אפשר להסיק שדיני הטהרה תכליתם להשפיע בנפש האדם, לאו-דווקא בגופו. כי האדם הזה, אומנם בסוף התברר שאינו טמא, אבל במשך שבוע ועוד שבוע הוא היה בהסגר ויש להניח שמצבו הנפשי היה בהתאם, מדוכדך. כעת הוא מתבשר אומנם שאינו טמא, שהוא רשאי לשוב לחברה האנושית, ותהליך הטהרה מסייע לו לעבור ממצב נפשי ירוד למצב נורמלי, תוך דילוג על שלב הביניים המסוכן של התעלות דמיונית.
במילים אחרות, הטומאה מייצגת, מעידה על מצב נפשי ירוד; עצבות, דיכאון, בעוד הטהרה מייצגת מצב נפשי אידיאלי של שמחה. ומכיוון שאין כמו העצבות להרחיק אותנו מהקב"ה, מקפידה התורה שנשמור ככל יכולתנו על טהרה תמידית. אלא שלכאורה, עצבות ושמחה הן תופעות טבעיות בנפש האדם ואין לו כל כך בחירה אם להיות בשמחה או ליפול לעצבות. אם קורה משהו משמח – הוא שמח, ואם קורה להפך אז הוא עצוב, וזה לגמרי לא בשליטת האדם לכאורה. אומרת לנו התורה בפרשות השבוע שאכן אפשר ועל כן חייבים לשלוט בתופעות האלו של שמחה ועצב. כי הרי פרט ליוצאים מן הכלל, אצל רוב ככל בני האדם התופעות האלו הן מחזוריות, לפעמים עצובים ולפעמים שמחים, תלוי בנסיבות. אז אם מדובר במחזוריות, לא חייבים להשאיר אותה ליד המקרה, אפשר לכוון אותה ולהכוונה הזאת מנחה אותנו התורה בפרשות השבוע.
שמירת האיזונים
דוגמה מצוינת לכך היא היולדת; הרי ברור וידוע שאין שמחה גדולה יותר מהולדת תינוק/ת, השמחה מרקיעה לשחקים. וכאן טמונה הסכנה, כי לא תמיד יש לנו כלים להכיל את השמחה העצומה הזאת והתוצאה עלולה להיות קשה, כי אחרי ההתעלות שבשמחה עלולה לבוא נפילה לתהומות, דיכאון אחרי לידה או משהו כזה. לכן מנחה אותנו התורה לשמור על איזונים, כך שגם במצבים חיוביים כגון שמחה על הולדת תינוק, לא להיסחף יותר מדי. להפך, להביא את עצמנו למצב הפוך: אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר--וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים, שתשמור על ריחוק מאולץ, מה שבהכרח יגביל את חווית השמחה שלה, וכך תמנע מעצמה התעלות מוגזמת שסכנה מוחשית של נפילה ממתינה בסופה. במילים אחרות, במקום להסתכן בדיכאון שאחרי לידה, שתכניס עצמה לזמן מוגבל לריחוק של דיכאון, רק בלי דיכאון.
אחר-כך אפשר לשמוח בלי גבול בשמחה של מצווה: וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי, יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ בזמן שגם האם המאושרת יכולה להשתתף בשמחה בלב שלם, כי כבר יצאה מהסכנה של נפילה לדיכאון. ואולי פה טמון הסבר נוסף להבדל בדיני הריחוק שבין לידת זכר ללידת נקבה: [ה] וְאִם-נְקֵבָה תֵלֵד, וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ (...). בלידת זכר, ימי הריחוק מסתיימים בשמחה של מצווה, ברית מילה ביום השמיני, והשמחה הזאת מאזנת את השמחה הטבעית ומונעת ממנה להגיע לגבהים מסוכנים. בלידת נקבה חסר השלב הזה ולכן צריכה האם לשמור על ריחוק שבוע נוסף, לאסוף את עצמה ולהתאזן נפשית כך שתימנע סכנת הנפילה שלאחר השמחה הגדולה.
מחזוריות נשלטת
מהאמור עד כאן עולה ש"התנועות הנפשיות" שמחה ועצב מתבטאות בנפש האדם במחזוריות, קבועה או אקראית. העוצמה שלהן משתנה מאדם לאדם, אבל אין אדם שאינו חווה את התנועות האלו. כמובן, המצב התקין הוא שנמצאים בתנועה של שמחה, שממנה נובעת גם אופטימיות, אבל לכל אחד עלול לקרות שהשמחה נמוגה או, מה שמצוי יותר, נשברת והוא חווה עצבות שבין מאפייניה גם הדאגה והחרדות. כאמור, שמחה מאפשרת לאדם להתקרב לקב"ה, לחוות את קרבתו בעוד העצבות עושה את ההפך, מרחיקה אותו מהקב"ה. בעצם, אולי מדויק יותר לומר שהעצבות משקפת את ריחוקו מהקב"ה. אלא שלפעמים, האדם מתרחק מהקב"ה בלי להרגיש, כלפי חוץ הוא משדר עסקים כרגיל וגם מרגיש כך, אבל התנהלותו נגועה באנוכיות קיצונית עד כדי זלזול ופגיעה בזולת. הוא מרגיש על הגובה ואולי יש לו סיבה טובה לכך, אבל ההרגשה הזאת היא בעייתית.
בספר משלי יש שני פסוקים שמתמצתים את כל התורה הזאת בחמש-עשרה מילים. פסוק אחד כולו שלילה והפסוק השני חציו שלילה וחציו חיוב. אולי כדי ללמדנו שהנטיות השליליות חזקות ופעילות יותר מהנטיות החיוביות בנפש האדם. בפסוק הראשון שבע מילים [בפרק ט"ז] והוא אומר: לִפְנֵי שֶׁבֶר, גָּאוֹן; וְלִפְנֵי כִשָּׁלוֹן, גֹּבַהּ רוּחַ: דברים ברורים ואין צורך להאריך בהסברים. בכל זאת נעיר שכדאי לשים לב למה שקורה מסביב ולבחון אירועים מתוקשרים לאור המסר החד של הפסוק הזה. למרבה הצער, משברים הרי לא חסרים אצלנו וגם כישלונות לא; מה שחסר זה לבחון מה היה המצב הנפשי שקדם למשבר/כישלון ומה הקשר בינו ובין המצב הנתון. הבחינה הזאת דרושה כדי להסיק מסקנות ולשפר התנהלות, לא במישור הטכני שאליו רגילים להתייחס, אלא במימד הנפשי שהוא חשוב יותר כי הוא משפיע על ההתנהלות במישור הטכני.
עד כאן אומר לנו החכם רק מה שלא בסדר, שמה שגורם למשבר ולכישלון, זה גאווה וגבהות לב, שהם לכאורה שמות נרדפים לאותו דבר, כמו גם המשבר והכישלון. כאמור, בפסוק השני בספר משלי בעניין הזה הוא מציע לנו גם את הדרך החיובית [פרק י"ח]: לִפְנֵי שֶׁבֶר, יִגְבַּהּ לֶב אִישׁ; וְלִפְנֵי כָבוֹד, עֲנָוָה. 'גובה לב' בלשון המקרא זה 'גסות הרוח' בלשון חז"ל. כדי להבין לעומק את דיני המצורע, חייבים להתוודע אל המצב הנפשי שגרם לנפילה שלו. את זה למדים מהקרבן המיוחד שעליו להביא לגמר טהרתו [פרק י"ד]: [ד] וְצִוָּה, הַכֹּהֵן, וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי-צִפֳּרִים חַיּוֹת, טְהֹרוֹת; וְעֵץ אֶרֶז, וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב. כל אחד מהפרטים מייצג תיקון נפשי שעבר המצורע בתהליך ריפויו, ורש"י מפרש אותם על-פי חז"ל:
יכול להיות שהמצורע אינו יודע מהיכן נחתה עליו הצרה הזאת, סביר להניח. ואין כל כך טעם להסביר לו, כי התגובה הצפויה תהיה, "מה כבר עשיתי!?" לכן ממחישים לו את הפגמים ההתנהגותיים שהביאו עליו את הנגע, בתקווה שיגיע למסקנות הנכונות בכוחות עצמו, שזו הדרך הנכונה ביותר לריפוי מלא. לכן עליו להביא צִפֳּרִים חַיּוֹת "לפי שהנגעים באין על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים שמפטפטין תמיד בצפצוף קול. עד כאן מרכיב אחד; אבל הייתכן שדברנות יתר תניב עונש קשה כל-כך? רגע, יש עוד: וְעֵץ אֶרֶז - לפי שהנגעים באין על גסות הרוח. עכשיו אפשר להתחיל להבין; מה הניע אותו לדברנות יתר – גסות הרוח. וזו, כבר למדנו משלמה המלך, גורמת למשבר ולכישלון.
בסדר, אחרי שהבנו את זה, מה עושים? הרי הוא עצמו לא ידע שההנעה שלו היא 'גסות הרוח', בכלל לא ידע שהוא כזה, אז איך אפשר למנוע נפילות כאלה? את התשובה לכך מציעים הפריטים האחרונים שעליו להביא לקרבן, וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב. "מה תקנתו ויתרפא - ישפיל עצמו מגאותו כתולעת וכאזוב". שלמה המלך הגדיר את זה כענווה, אבל זה היינו הך כמובן; כי העניו חש תמיד שהוא פחות טוב מזולתו, ממילא לא שייך אצלו עניין של גסות הרוח. לסיכום, מדיני היולדת אנחנו למדים שמדי פעם צריכים לקחת צעד אחד לאחור, להתבודד ולבחון את התחושות ואת ההתנהלות שלנו; האם אנחנו שומרים על איזונים? האם אנחנו לא מעריכים את עצמנו יותר מדי ואת הזולת פחות מדי? וכשנגלה לעצמנו את האמת, נוכל גם לתקן את הליקויים וכך להבטיח לעצמנו חיים שלווים.
