בשבחה של עצמאות

בנימין זאב הרצל אמר פעם על חזונו להקמת מדינה יהודית: "אם תרצו, אין זו אגדה, אבל אם לא תרצו, כל מה שסיפרתי לכם אגדה הוא - ואגדה יישאר. כשעבר מדיבור למעשה, אמר: "אם אמצה את קונגרס בזל בדיבור אחד - שאזהר שלא להגותו ברבים - הריהו זה: בבזל ייסדתי את מדינת היהודים. אם אומר זאת בקול היום, יענה לי צחוק כללי. אולי בעוד חמש שנים, בוודאי בעוד חמישים שנה, יודו בכך כולם...". הקונגרס הציוני הראשון, כידוע, היה ב-1897, חמישים שנה לפני כ"ט בנובמבר, 1947. חלום? נבואה? לא ברור.

עצמאות של אמת היא לראות את קצה קצהו של החזון. לא, חלומותיו ורעיונותיו של הרצל לא התגשמו במלואם במדינת ישראל כפי שאנו מכירים אותה כיום. סביר להניח שהוא לא היה מרוצה מעוצמתם הפוליטית של הגורמים הדתיים בממשל, הוא בוודאי היה מתאכזב לראות את מעמדם של המיעוטים בארצנו. אבל בטוחני, שלמרות כל זאת ליבו היה מתמלא בגאווה, משום שחזונו צלח: קמה מדינת היהודים.

עצמאות ומטרה

לפני שלושה שבועות התכנסנו רובנו בשולחן ליל הסדר. מוקפים באוכל טוב, באנשים אהובים, קרובים ורחוקים, ודיברנו על חירות העם. חירות משעבוד חיצוני כלשהו. ובתוך כל זה, יכולנו כולנו למצוא את השעבוד המודרני שלנו. פעם המצרים היו אלו שכפו עלינו לעשות את מה שאנחנו עושים, היום זה קצת אחרת. אולי זו הטכנולוגיה שהשתלטה לנו על החיים, אולי אנשים אחרים שכופים עלינו לעשות דברים שאנחנו לא באמת רוצים, אולי אלו אנחנו שמפחדים לשחרר באמת. בעצמאות, לעומת זאת, יש מימד אחר, גבוה יותר. לא מדובר עוד על שחרור משעבוד אחר, אלא על שלב גבוה יותר, על מדרגה נעלה.

עצמאות זה לא רק להשתחרר מהמשעבד, מהמדכא, מהכובש, מהצר, מהאויב. עצמאות זה לראות את המטרה השלמה בסוף הדרך. זה מה שגרם להרצל להיות עצמאי, זה מה שגורם לנו להתעלות על עצמנו. בניגוד לחירות, בה לעתים המאבק הוא מול עצמנו, כאן מדובר בשילוב כוחות מלא עם עצמנו, למען עצמנו.

מי לא אמר לעצמו "די, זו הפעם האחרונה" על משהו? אולי אתם נאבקים בהרגלי אכילה רעים, ורוצים לרדת במשקל? אולי אתה לא משקיע מספיק בלימודים? אולי את מחתימה כרטיס בלי לעבוד באמת? אולי אתה שוכב בלילה במיטה, לבד, ומרגיש אשם? אולי את שוכבת בלילה, במיטה, לבד ותוהה כמה זמן ה-לבד הזה יימשך? זה בדיוק העניין, כששקועים במצב הנוכחי, בלי להביט מעלה, קדימה, כל חירות משעבוד שלא תהיה, תהיה חסרת תוחלת וחסרת תכלית, ולכן גם עם ישראל בשלב מסוים במסעו במדבר אמר: "למה הבאת אותנו למדבר הזה? בוא נחזור למצרים".

עצמאות ודמיון

להיות עצמאי זה לדעת איך המציאות תיראה בקצה הדרך. לכן החברה הישראלית כיום בבעיה, היא לא רואה את סוף הדרך. כן, אנחנו במצב טוב יחסית, מדד האושר מחמיא לנו, תוחלת החיים שלנו גדלה מדי שנה, המדינה צוברת עוד ועוד אזרחים מדי שנה, אך עדיין, מתחת לפני השטח יש משהו מבעבע במציאות הישראלית. יש כאלו שיתלו את זה בסכסוך עם הפלשתינים, יש כאלו שיתלו את זה בבעיות של דת ומדינה, במתח עם אוכלוסיות שלא נוטלות חלק בשוויון בנטל, בפערים החברתיים או בכל דבר אחר. את כל אלו אפשר לתאר כמציאות שעולה על כל דמיון. אנו זקוקים לדמיון הזה, לחזון הזה של מה שעומד בפנינו בקצה הדרך. כשאנחנו עסוקים בחשבון הבא, במלחמה הקרבה, בשסעים שמטריפים אותנו מדי יום, החזון השלם מתרחק מאיתנו, ואיתו גם העצמאות.

אז איך תיראה המציאות בקצה הדרך? "והיה באחרית הימים, נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונישא מגבעות, ונהרו אליו כל הגויים... כי מציון תצא תורה, ודבר ה' מירושלים. ושפט בין הגויים, והוכיח לעמים רבים, וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות. לא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה". עכשיו מה שנותר לנו הוא לאחד בין החזון למציאות, ובין החלום והמעשה.