מכשול בטיחותי: מדרגה בודדה

כאשר מומחה קובע ממצאים בתחום מומחיותו, מי שצריך להזמינו כדי להשיג על חוות דעתו - זהו הצד הנגדי, אשר רשאי להזמינו לחקירה נגדית. ככל שהוא נמנע מלעשות כן, הוא לא יוכל לטעון דבר בתחום המומחיות נגד חוות הדעת. מדרגה בודדה מהווה מכשול בכל מקום וללא קשר עם התקנות. הגיעה העת שהמתכננים והבונים לא ישימו מכשול בפני עיוור, ויבינו כי מנהגם של בני אדם שלא להביט לקרקע בהליכתם בדרכים ובשבילים, במעברים ובשטחים פתוחים כמבונים.

חוות דעת מומחה מטעם צד לדיון יכולה להישלל באמצעות חקירה נגדית בכל דבר ועניין שנושאו מומחיות.

רק בנושאים משפטיים - יישמעו טענות נגד ממצאי חוות הדעת, ובית המשפט מוסמך שלא לקבלה.

ראה להלן דברי בית המשפט בעניין חוות דעת מקצועית אשר התייחסה למדרגות הממוקמות בשטח כניסה מחוץ לבניין אך בחצר הבית, בהן מעדה ונחבלה התובעת [ת"א 53281-01-11 דניאל נ' מגיד ואח' שופטת א' דגן בית משפט השלום בחיפה, פורסם בפדאור]:

"חווה"ד של המומחה בן עזרא לא מאד משכנעת בעיני, וספק אם ההפניה לתקנות התכנון והבנייה רלוונטית לענייננו. הסעיף אליו הפנה המומחה עוסק במדרגות בתוך בניין או במהלך מדרגות חיצוניות. אינני משוכנעת שסעיפים אלו חלים על ענייננו בו עסקינן בשני מפלסים המופרדים במדרגה אחת ואינם חלק ממהלך מדרגות לא בתוך בניין ולא מחוצה לו. עם זאת, הואיל והנתבעים לא הגישו חוו"ד נגדית ואף לא ביקשו לחקור את המומחה מטעם התובעת, אין מנוס אלא לקבל את חווה"ד ולקבוע כי התובעת הרימה את הנטל להוכיח סטייה מתקן המדרגות שבדין".

עינינו הרואות כי בית המשפט סבר שהמדרגות אינן נוגדות את התקנות, כקביעת המומחה, אך מכיוון שלא נחקר על-ידי הצד הנגדי - קיבל את חוות הדעת.

יובהר כי הערת בית המשפט אינה נכונה, כי בתקנה 3.2.2.6 נאמר - "במהלך מדרגות אחד בתוך הבניין, לרבות מהלך מדרגות אחד בתוך חדר מדרגות, מספר המדרגות יהיה 3 לפחות ולא יעלה על 16", משמע אפשר להבין כי תקנה זו לא חלה על שטחים מחוץ לבניין וכי בשטחים אלו מותרת מדרגה בודדה. אלא שמדרגה בודדה מהווה מכשול ומפגע בטיחותי בכל אתר ובכל מקום, ובנוסף, בסעיף 3.2.19.1 לתקנות כתוב במפורש כי בקשר למדרגות שמחוץ לבניין - סעיף 3.2.2.6 חל ותקף...

(המדובר הוא בתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות) תש"ל - 1970, התוספת השנייה).

על-אף שהתקנות לא מאשרות מדרגה בודדה הן בבניין והן מחוצה לו, גם ללא הסתמכות על התקנות צריך להבין כי מדרגה בודדה מהווה מכשול ומפגע בטיחותי מובהק: מדרגה בודדה מהווה מכשול בכל מקום וללא קשר עם התקנות. הגיעה העת שהמתכננים והבונים לא ישימו מכשול בפני עיוור, ויבינו כי מנהגם של בני אדם שלא להביט לקרקע בהליכתם בדרכים ובשבילים, במעברים ובשטחים פתוחים כמבונים.

בית המשפט קבע לחובת התובעת אשם תורם בשל הילוכה מבלי להביט אל הקרקע, ולהלן נימוקו:

"יש לצפות מאדם שהולך בדרך שלא יצעד כסומא, ויביט לשמיים, אלא יבחן את המשטח עליו הוא צועד ודורך בייחוד שעה שעסקינן במקום שהוא לא מכיר ובייחוד אם היה חשוך מעט כטענת התובעת".

האומנם?!

להלן גישה אחרת של גדול הפוסקים ביהדות - הרמב"ם, ושל בתי המשפט המחוזי והעליון:

א' הרמב"ם

יובא חלק מתוך מאמרי "בור ותל" מהספר "דבר תורה על-פי הרמב"ם" בהוצאת "קורטוב":


"בפרשת משפטים, מדובר על אחריותו של מי שכורה בור הגורם נזק, והרמב"ם מרחיב נושא זה בהלכות נזקי ממון, ספר נזיקין מסדרת "היד החזקה" (3):

"הבור - מאבות נזיקין הוא, ותולדותיו כמוהו מועדין מתחילתן. וכל המניח תקלה - הרי זו תולדת הבור, ואם הוזק בה אדם או בהמה משלם זה שהניח התקלה נזק שלם, בין הפקיר התקלה בין לא הפקירה ".

משמעות הדברים היא שכפי שכורה הבור יוצר מכשול ולכן הוא אחראי בנזיקין כלפי כל מי שנפגע מהבור, כך גם לגבי מי שיוצר תקלה אחרת, ובהמשך מובאות דוגמאות. אחת הדוגמאות היא אדם שהניח כד ברשות הרבים, ואדם אחר הולך לתומו, נתקל בכד ושובר אותו. במקרה זה השובר את הכד פטור, "לפי שאין דרך בני אדם להתבונן בדרך כשהם מהלכין ". בלשון אחר משתמש הרמב"ם בפירושו למשנה (1) סדר נזיקין, בבא קמא פרק שלישי, באותו עניין: "כלל הוא אצלנו, אין דרכם של בני אדם להתבונן בדרכים ", ולכן התל מהווה מכשול המחייב את יוצרו בנזיקין כלפי הניזוק".

ב' בית המשפט המחוזי בחיפה

ציטוט מתוך ע"א 25/90, אברהם אלברט ואח' נ' שיכון ופיתוח לישראל בע"מ ואח', השופט י' מרגלית:

"אדם ההולך במשטח מישורי, קשה לו להבחין במדרגה בודדת, ועלול לכן להיכשל בה".

ג' בית המשפט העליון

מדובר בע"א 2004/92 עיריית קריית אונו נ' מנחם שחם בית המשפט העליון שופטים: ת' אור, צ' א' טל, ד' דורנר, בו נאמר על-ידי השופט צ' א' טל כדלקמן:

"בא-כוח העירייה מעלה טענת אשם תורם מצד המשיב, שהיה לו להתבונן בדרך שהוא הולך בה, מה גם שהייתה חשיכה במקום. בית משפט קמא דחה טענה זו, באומרו:

"אין לצפות כי עוברי אורח בערים יהלכו כשראשיהם מושפלים ועיניהם בקרקע כדי להימנע ממהמורות ומכשולים ברחובה של עיר. אין זו דרכם של בני אדם, ואף הנתבעת אינה רשאית לצפות כי כך ינהגו תושביה."

כך כיוון בית משפט קמא למאמר שנאמר בהקשר דומה, "אין דרכם של בני אדם להתבונן בדרכים" (בבא קמא כט:, חו"מ תי"ב). גם לי נראה שאין לקבל את טענת העירייה. הלא בכל פעם שאדם נתקל במכשול שבדרך - אילו התבונן לא היה נכשל. אבל אחריותו של מי שנתן את המכשול בדרך היא דווקא כלפי מי שלא התבונן. כך נקבעה לא אחת אחריות של רשויות מקומיות על מכשולים שבדרך. (ע"א 188/59,176 עיריית תל אביב נ. ראש חודש ט"ז 301; ע"א 862/80,עיריית חדרה נ. זוהר ואח', ל"ז (3) 757; ע"א 73/86,שטיינברג נ. עיריית בני ברק, מ"ג (3) 343)".

פסק הדין הנ"ל פורסם בפדאור.

עינינו הרואות כי בנסיבות זהות דחה בית המשפט העליון את טענת אשם תורם, ומכאן שהאלמנטים בבנייה חייבים להיבנות גם עבור מי שאינו נזהר בעת הליכתו, אלא הולך לתומו כנוהגם של בני אדם ולא כפי שמצפה ממנו השופטת א' דגן.