בימים אלו אנו חוזים במחזה עוועים, שבו נרמסת מפלגת העבודה עד עפר, נטחנת עד דק, ופועה שהיא מבקשת עוד. הרומס וטוחן הוא לא אחר מאשר רועה הצאן אריאל שרון, אשר מצליח להוריד את המפלגה אשר הקימה את מדינת ישראל, מפלגתם של דוד בן-גוריון, פנחס ספיר, גולדה מאיר, וברל כצנלסון לרמה של זחל נרמס המתחנן לחסות תחת כנפיו של הרועה.
מנהיגי מפלגת העבודה הנוכחית הרי יכחישו את התמונה הקשה. לא, הם אינם מזדחלים לממשלה. לא, הם אינם מתקוטטים על כסאות ליד השולחן הגדול. לא, הם אינם מעוניינים בטובות הנאה אלא רק בטובת המדינה. לא, הם אינם מתחנפים לחברי מרכז או ועדה מסדרת תוך הבטחת שלמונים לאנשי שלומנו. לא, הם מפלגה הגאה בעברה הנשגב ונושאת עיניה להנהגה של המדינה לעבר עתיד טוב יותר מאשר מוביל אותה האספסוף הנוכחי.
ובכן, ההכחשות לא יעזרו. מפלגת העבודה מותירה את כבודה האבוד מתחת למגפי זבל הפרות של אריאל שרון ומתפלשת ברפש רק כדי לחזור לממשלה, לא בזכות, אלא בחסד. ומדוע? כי מפלגת העבודה איבדה את דרכה. מפלגת העבודה איבדה את האופק אליו רצתה להוביל. מה היא מציעה לנו? בריחה ונסיגה. הצטמצמות והצטמקות, הגנה על זכויות שונאינו, והרשעה של צבאנו. תיעוב של אחינו, ואהבה של שונאינו. התרפקות על הישגי העבר, והשחתת כל ההישגים הללו. הגנה על הגורמים העושקים במשק, והתעלמות מן העשוקים במשק.
ובמה דומה מפלגת העבודה למקימיה ויוצריה? במאומה. אין בה ברל
כצנלסון, ואין בה יצחק טבנקין. מבן-גוריון לא נותר מאומה, ולא
מגולדה. תומכיה הינם שועי הארץ, ויושבי שיך מוניס, מרכז עזריאלי ובית אסיה. מפלגת העבודה מיצגת את אלו אשר ריכזו את כל טוב הארץ ברדיוס של עשרה קילומטר ממרכז תל אביב, ומה שמעבר לכך יכול האופל לקחת.
לא פלא שאריאל שרון יכול לאיים עליהם בבחירות השכם והערב. הרי
יודעים הם כי מבחירות לבחירות כוחם נמוג. יודעים הם כי שונאי ישראל האמיתיים יבחרו במפלגות הערביות וביוסי ביילין, וכי החילוניים האמיתיים יעדיפו את שינוי, וכי ישראל הערכית, אלו החולמים ולוחמים ומגשימים ומיישבים את ארץ ישראל כבר מזמן לא רואים במפלגת העבודה את המייצגת הנאמנה שלהם. במקום להביט טוב במראה, ולהשיל את מראה הזחל הרמוס, הם ממשיכים להזדחל. אולי יטעמו שוב מן הוולבו, בפעם האחרונה.
אם מפלגת העבודה רוצה להנהיג את העם, אין עליה להמציא
כלום, אין עליה לנקוט בשום רעיון חדש ונשגב, אין לה צורך בהוגי דיעות חוצבי להבות. עליה לעשות כמעשה דוד בן-גוריון, ולפתוח את התנ"ך. לקרוא את כתבי ברל כצנלסון ויצחק טבנקין וגנדי זאבי, כולם הוגי הדעות של מפלגת העבודה האמיתית, האישים שראו נכוחה וליבם ופיהם ומעשיהם היו שווים.
הדבר האחרון שמפלגת העבודה צריכה לעשות, הוא להזדחל חזרה לממשלה. עצתי לכם: עימדו בצד, תנו לאריאל שרון להיאבק עם המפלגה שלו, אם הוא מספיק חזק כדי לטחון את העבודה עד דק, הרי שיש רק לצפות באשר הוא עושה כדי למוטט את הליכוד.
ועד שימוטט אריאל שרון את הליכוד, יש להכין חלופה אמיתית לתבוסתנות, להתקפלות, להצטמקות, לעושק של הפריפריה ולהציע הנהגה אמיתית, הנהגה ציונית.
