לכלוך וזוהמה במחיר מופקע - ללא הפסקה

לערים כמו ירושלים וחיפה יש היופי הטבעי שלהן וכול מאמץ של שיפור חיצוני מוסיף להן נקודות חן. תל אביב לא מצטיינת ביופי טבעי, למעט הים, אבל חיים בה אנשים במלוא מובן המילה. אך תושבי תל אביב במקום להפוך את המקום לנאה יותר, מוסיפים זיהום וכיעור, ואין גורם מחנך שיטביע בהם את התודעה של קצת אסטטיות במטרופולין נחשק.

האמירה "הווה יהודי באוהליך ואדם בצאתך" היה לה בגולה גם פן שלילי. בשעה שברשות היחיד היהודים הקפידו על ניקיון, גם העניים שבהם, רשות הרבים הייתה שייכת לגויים. משום כך כאשר שטפו וקרצפו רצפות או עשו ניקיון כללי, כמו בערבי שבתות וחגים, השופכים הוטלו החוצה, גם למטה וגם מלמעלה. לקראת פסח, כטרמפ על ביעור חמץ , היהודים לא רק סיידו את הבתים בפנים ומרקו את כלי הנחושת והבדולח, אלא הריהוט כולו עבר חידוש, והוא, ובעיקר השטיחים, הכרים, הכסתות שמיכות הפוך- הוצאו לחצרות ושם תוך חבטות עזות נוער לחלל כל האבק שדבק בהם בחודשי החורף וכל הנוצות שנשרו משמיכות הפוך. מלאו את החלל. היה אביך בשטעטל באביב..

במדינת היהודים תוכלו לראות את המראות האלה גם ב"מאה שערים", ו"בתי וורשה" בירושלים, בערבי שבתות וחג. אלה לא כמויות שיכולות לנקות כביש. אבל ההלך אם הוא לא שם לב יכול לקבל שפריץ רציני. אחד ההרגלים שהבאנו מן הגולה, אף שרשות הרבים כאן לא שייכת לא לפולין, לא לאוקראינה ולא להונגריה. היא של מדינת ישראל. והגרוע מכול ש"מורשת" זאת עברה לדור הצעיר שלא גר במאה שערים ולא בירושלים אלא במטרופולין ללא הפסה, שמפליא לתרום לכיעור הסביבה.

כבר עסקתי בעבר בבלוג שלי ובאתרים אחרים שבהם אני מפרסם את רשומותיי , בהיבטים שונים של המראה התל אביבי. גם תוך ציון ייחודה של העיר הזאת כמטרופולין תרבותי, אמנותי, בידורי שאין כדוגמתו בעולם. אבל גם עסקתי בהיבטים אחרים כולל ההזנחה של דרום העיר וכיוצא באלה.מה שהביא אותי לחזור לנושא הזה הוא ביקור בבית של ידידה, אמנית, אשר גרה במרכז העיר בבית שנועד להריסה זה כמה שנים. מצד אחד מאפשרים לדיירים חדשים להיכנס, תוך הודעה שהם עלולים למצוא עצמם בחוץ. מאידך תוך הזנחה, לכלוך, זוהמה משוועת בחזית, בכניסה בחדר המדרגות והכול בזכות אותה "זמניות" ישראלית. בהיכנסי לבית חשבתי לתומי שטעיתי. ומדובר באיזו ג'ורה שזנוחה שנים ומשמשת הומלסים בעתות של קור עז. אבל לא. זה מקום מגורים. היא גרה בדירת 3 חדרים בקומה השלישית. ללא מעלית, ללא חנייה אבל תמורת זאת היא מקבלת "בונוס" של זוהמה, פסולת, לכלוך שמצטברים. ב"גלריה" שמובאת להלן. המחיר 5000 שקלים פלוס.לא כולל ארנונה,מים, חשמל, גז, וגם לא וועד בית. אין וועד בית. באותה עיר שבה שדה התעופה עלוב, ושרות לקוחות של חברת דן להסעת מטרופוליטאנית, הוא צריף עלוב במסוף ארלוזורוב. כיעור, פיגור, לכלוך - ללא הפסקה.

"ככה עושים כולם" כמעט - אופרה של לכלוך

בתל אביב מתגוררים רבבות תושבים בשכירות אולם זאת לא שכירות של דמי מפתח כמו שהיה פעם. כלומר שילמת סכום מסוים, גבוה יחסית, של הפקדת כסף, אך שכר הדירה היה נמוך ויכולת להישאר במקום כול חייך. היה ורצית לעזוב ,עליך היה להפריש סכום מסוים, כשליש, אם אני לא טועה, לבעל הבית ,מן הסכום שקבלת מהדייר החדש. והדייר היה אחראי על הדירה כול עוד הוא שכן בה. הפעם הבסיס הוא חוזה שנתי ודירה של שלושה חדרים עולה פחות או יותר כששת אלפים שקלים במרכז העיר.וכאן מתחילה ומסתיימת הבעיה.

רבים מבין שוכני הדירות הם צעירים, סטודנטים או עובדים בעיר, אשר לדידם הדירה היא מקום לינה, משל לאיזה אוהל במדבר.הם מחליפים דירות כמו שהולכים לסרט אחד, קונים פופקורן וקולה, משאירים את הלכלוך, והולכים. מחר הם הולכים לסרט אחר ומשאירים אותם עקבות. במילים אחרות, אין להם לדור הצעיר- הלא נשוי בעיקר , יחס- לא לאכסניה, לא לרכוש, לא לסביבה. הם עובדים, הולכים בערב לבילויים, באים לישון וחוזר חלילה. וכאמור, הם מוצאים את הדירות די מהר אם יש להם הכסף. התוצאה היא לא רק דירות מבולגנות בפנים אלא לכלוך וזוהמה בחוץ. לכך תורמים ברוב חוצפה כול מיני אנשי שרות, אינסטלאטורים, מסגרים, חשמלאים, שמרטפים ועוד - עם מדבקות שגם אם רוצים להסיר אותם - קשה מאוד. ברשות הרבים שמו קץ למדבקות האלה בתחנות האוטובוסים. תקנות מוניציפאליות יכולות לשים קץ לפלישה הזאת של פרסומת של מגפה מדבקת ברשות היחיד. הדיירים הצעירים לא מתאמצים. להפך, הם מוסיפים את השרבוטים על תיבות הדואר ולפעמים, מתוך דחף אמנותי, גם קצת גרפיטי בחזית ובמבואה.

כאן נכנס לתמונה בעל הבית. כלומר הוא לא נכנס לתמונה. הוא נמצא מחוצה לה- במסגרת. נוח לו לקבל עשרות אלפי שקלים בשנה, אם הבית שייך לו, ולתקן את הדרוש תיקון מיידי בתוך הבית על-פי המתחייב בחוזה, ולהשאיר את רשות רבים המשותף( הבית שלו ) לחסדי הזמן. והזמן עושה את שלו. הוא עושה את צרכיו בבניינים של העיר ללא הפסקה. אין מי שיאסוף את הדרעק הזה . כאן לא מדובר בכלבים ובבעליהם שמטיילים בפרק. כאן מדובר בנכס שלא נייד שמעלה צחנה. והרשויות לא עושות מאומה כדי שבעלי הבתים האלה יעשו למען שיפור הסביבה שלהם. מכיוון שצעירים רבים מפרסמים באתרים על ביקוש לשכירת דירה, בעלי הבתים של אותם בתים שהזכרתי יכולים להיות "נדיבים" ולהודיע לדיירים מתלוננים כי אין שום בעיה עם החוזה. הם יכולים לעזוב בסוף החודש, בניגוד לנאמר בחוזה. היה אם הדייר ה"מאושר" אכן עוזב את הדירה, כבר נמצאים בתור דיירים צעירים אחרים, "מאושרים" גם כן ואלה מוכנים לתת עוד 100 שקל לחודש לבעל הבית החמדן. זאת השיטה. הצע וביקוש ביקוש והיצע בעיר הנחשקת הזאת. איך מיוחסת אמירה לדיזנגוף כאשר ביקשו להקים בעיר העברית רובע של אורות אדומים: "שימו גג על העיר".

בעצם, בשיפור - יש ערך מוסף והוא שמירה או העלאת ערך הרכוש. ויש כאלה גם בדרום העיר, אשר בבית הישן הם דואגים לניקיון ולקצת איפור. אבל בעלי הבתים מן הסוג שהזכרתי כאילו מסתמכים על כך שלא כדאי להשקיע כי הבית בסופו של דבר ייהרס ועליו ייבנה גורד שחקים והם יקבלו הרבה כסף תמורת הנכס. אז מדוע עליהם להשקיע. מבחינתם זה שיקול נכון. המגזין דה-מרקר מה-10.4.2013 מעלה השערה מעניינת: "...תושבי צפון תל אביב, שקנו דירות לפני 34 שנה - הצליחו. אך האם הדירה שלכם - במיקום לא מאוד אטרקטיבי - יכולה להיות הסחורה הלוהטת בעוד 10, 20 או 30 שנה? איך נוצר מיקום נחשק, כזה שכל דירה מתפוררת בו שווה מיליונים?"

המחלקה לכיעור פני העיר

אז הנה, אפשר מאוד שההזנחה היא מכוונת. כלומר, עושים הכול שהדיירים הקבועים יברחו. בינתיים משכירים לסטודנטים דירה בבית שמיועד להריסה ונהנים מכול העולמות. אבל היכן הרשות המוניציפאלית, לא בהקשר הנדל”ני, אלא בהקשר האסטטי, המודעות של התושב שהוא משלם הרבה כסף בעבור בית מוזנח ומתפורר. התפקיד של העירייה במקרה זה הוא גם לכפות את הניתן להסדיר בתקנות וגם לחנך את הציבור לאסטטיות. ויש דרכים לכך.

בירושלים של טדי קולק, הדבר נעשה. מי שפעם ראה את "הקטמונים" העלובים ומבקר בהם היום, לא יזהה את ה"סלאמס" שהיו במקום. טדי עשה זאת. לכלכו, זיהמו שוב ושוב והוא חזר וניקה, חזר ושיפר. ובבקרים בא למקום לראות מה קורה. והדינאמיקה והחינוך עשו את שלהם.

רון חולדאי הוא לעניות דעתי ראש עיר טוב והוא ללא ספק יזכה לקדנציה נוספת. מגיע לו. הוא הבטיח שהוא יישאר ראש העיר עד שתהיה רכבת תחתית. אז אנא אדוני ראש העיר- קבע גם כמטרה לא רק מה שיקרה בתחתונים אלא גם בעליונים. שניהם באים לענות על ה"צרכים" .אפשר בין היתר לחנך האנשים ב"לילה הלבן" שיבקרו במספר בתים שעטויים "לכאורה" יפה אך הצצה קלה בשולי הבית תגלה ערווה לא סימפטית.עגבת סביבתית.

בשולי הרשומה, כאילו בהזמנה - שתי ידיעות הקשורות לנושא. ב-עמוד שמוקדש לכותבים מחוץ למערכת כותב ערן אלדד (הארץ, 2.4.2013) על התקופה שבה בתל אביב פיקחו על שכר הדירה. הוא פותח את הרשימה במקאמה שכתב נ.שחור בעיתון "דבר" ב -1 באפריל(!) 1935 שמתחילה ככה: "בעיר תל אביב ניקיון גמור, לספסר במגרשים בהחלט אסור..." הידיעה האחרת אף היא הופיעה בעיתון הארץ (28.3.2013). בדיווח של עופר אדרת נמסר כי עבודות שימור בבית תל אביבי משנת 1921 חשפו ציורי קיר מרהיבים שכוסו בשכבות צבע רבות. אני מציע להרחיב את היוזמה להרבה בתים גם כאלה שנבנו אחרי שנת 1921. אולי מתחת לפני השטח יגלו את הצבע של ה"עיר הלבנה" של פעם.