ביום 3.12.79 נכנס סוחר הרהיטים דוד שולמן למכוניתו, התניע אותה ומיד נהרג עקב מטען נפץ שהוטמן במכוניתו. שולמן ז"ל לא היה היחיד שנרצח בדרך זו, אך שמו זכה להנצחה, עקב ההלכה המפורסמת שניתנה בבית המשפט העליון ביום 1.1.88, ואשר קבעה כי המנוח נהרג בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק.
חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים [חוק הפיצויים] הגדיר את המונח "תאונת דרכים" כאירוע בו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי". שולמן, קבע בית המשפט העליון בדעת רוב, שנכתבה על-ידי השופט אהרן ברק [כתוארו אז], אכן ביצע פעולה של שימוש ברכב - הוא התניע את המכונית לצורך נסיעה. עקב פעולת ההתנעה הופעל מטען חומר נפץ, שלא היה מופעל, אלמלא פעולת ההתנעה, ומכאן שהמנוח נהרג בתאונת דרכים ואלמנתו ויורשיו זכאים לפיצוי.
מיד נזעקו כל גורמי הביטוח, בהנהגת אבנר, בזעקות חמס ושבר והגדירו את הלכת שולמן כאבסורד. האם, כך התריסו אבנר וחכמיה, רק מפני שהרוצח בחר בטכניקת רצח אחת והצמיד את מטען חומר הנפץ למכוניתו של שולמן ולא לפתח ביתו, או שלא ירה בו, נגדיר את הנרצח כקורבן תאונת דרכים? האם לכך התכוון החוק?.
איני מתיימר לעסוק כאן בהגדרות השונות למונחים "תאונת דרכים" ו"שימוש ברכב מנועי". הספריות שנכתבו על שני מונחים "תמימים" אלו די בהן כדי לספק חומר קריאה, למספר שנים, למי שלימוד סוגיות מרתקות אלו הוא ייעודו בחיים. בכוונתי דווקא להצביע, במבט לאחור, על מספר תופעות מעניינות הקשורות להתפתחויות שחלו מאז בכל הנוגע לחוק הפיצויים ולנושא תאונות הדרכים בכלל.
מיד לאחר פרסום הלכת שולמן ומספר הלכות חשובות נוספות, נשמו לרווחה עורכי דין ושופטים רבים [גם אלו שבקרו את ההלכה], כי הלכות אלו הכניסו מידה עצומה של פשטות לחיינו. כל שימוש ברכב על-פי ייעודו הטבעי, הוא שימוש ברכב מנועי, על-פי החוק, ואדם הנפגע עקב שימוש כזה הוא נפגע בתאונת דרכים, הזכאי לפיצוי. אם נהנו נפגעים, בכמה מקרים, מפיצוי, שספק אם "הגיע" להם, הרי זהו מחירה של הפשטות. אלו שבירכו על ההלכה השיבו למבקריה כי מכוח חוק הפיצויים, ממילא רבים, שאינם אולי "ראויים" לפיצוי, זוכים לו. היתרון בפשטות ההלכה ונוחות יישומה עולה על כל חסרונותיה.
חברות הביטוח ואבנר בראשן, סירבו להשתכנע והחלו במסע לחצים אדיר, שתכליתו הייתה צמצום הגדרת המונח תאונת דרכים, כפי שהינו מוגדר בחוק הפיצויים. מסע זה לווה, בהמשך, גם באיומים חוזרים ונשנים לפיהם עלותו של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים גבוהה מדי, שיש לצמצם ובאופן משמעותי את זכויות הנפגעים, ואם לא ינקטו הצעדים הנדרשים לצמצום תחולת החוק, צפויה אבנר לקריסה, מבחינה כספית, ועימה יקרוס הסדר הביטוח והפיצוי בכללותו.
מסע הלחצים הניב בתחילה תוצאות מרשימות. בהמשך לתיקוני חקיקה בחוק הפיצויים, נחקק תיקון מס' שמונה לחוק [התיקון] שהינו בתוקף מ9/90. התיקון הגדיר מחדש את המונחים "תאונת דרכים" ו"שימוש ברכב מנועי" וקבע סייגים נוספים לתחולת החוק, ובראשם התנאי כי השימוש המזכה בפיצוי יהיה ל"מטרות תחבורה". במקביל, התנהל מאבק עז נוסף, אשר התקיים בוועדה מיוחדת [ועדת ברנזון השניה - נוסדה ב-1.3.1989] שהמליצה על קיצוץ מרחיק לכת בזכויות הנפגעים [הדוח הוגש במאי 1991]. מתקפה משולבת זו על זכויות הנפגעים, לוותה באזהרות בלתי פוסקות, שנתמכו על-ידי דוח אקטוארי מיוחד, שהצביע על הסכנות לקריסת אבנר ועקב כך של כל שיטת הביטוח והפיצוי לנפגעי תאונות דרכים.
למען הדיוק ההיסטורי יש להזכיר, כי לשכת עורכי הדין, בהנהגתם של היו"ר הקודם, דרור חטר-ישי ואנשי פורום הנזיקין, שנוסד באותה תקופה, ניהלו באומץ מאבק חסר פשרות נגד מתקפה זו. בתחילה נראה מאבק זה כחסר כל סיכוי. ההמשך לימד, כי לא זו בלבד שהמאבק הצליח, אלא שלא ניתן לחלוק היום, כי הטיעונים שהועלו להדיפת מתקפת אבנר וחברות הביטוח הוכחו כנכונים.
מהו המצב היום? פעילות אבנר הופסקה [ועל כך, למרות הכול, יש להצטער], עיסוקה של אבנר כיום מצטמצם בסילוק תביעות העבר. הפרמיות לביטוח החובה לא התייקרו ונדמה שאף, בממוצע, הוזלו באופן ריאלי. ענף ביטוח החובה נחשב כענף הביטוח הרווחי ביותר בחמש השנים האחרונות. חברות הביטוח מתחרות במלוא עוצמתן למשוך נהגים לרכוש, דווקא אצלן, ביטוח חובה. ביטוח החובה הוא קטר המושך בעקבותיו את תעשיית הביטוח כולה. הדבר היחיד שקרס, בשלב זה, הן תחזיות הקריסה עצמן.
כעת נותרנו עם סרח עודף מכביד, אשר נותר מאותו מאבק של ראשית שנות התשעים. סרח עודף זה הינו התיקון לחוק הפיצויים, שאוזכר לעיל. "תיקון" זה המוכר, זה מכבר, בקרב העוסקים בתחום כסיוט פרשני, עדיין גורם להתדיינויות אין קץ, בכל הנוגע לשאלה אם אירועים מסוימים יכולים להיות מוגדרים כתאונות דרכים. בהמשך אייחד דברים לסיוט זה. בשלב זה אסתפק בכך שאומר, כי חש אני געגועים עזים להלכת שולמן וצער רב על "השנים האבודות" בהן עסקנו ועדיין אנו עוסקים ומכלים את זמננו וכוחנו בפרשנות התיקון.
היום, כשפג החשש שמא יקרוס הסדר הפיצוי הקבוע בחוק הפיצויים, אין לחשוש להשיב ימנו כקדם ולחזור למצב המשפטי שנוצר לאחר פרסום הלכת שולמן, ובטרם חקיקת התיקון. נראה כי כיום גם הוגיו של התיקון כבר נואשו ממנו, והם מוכנים להודות שניזקו עלה בהרבה על תועלתו.
בשביל לשמוע הדהוד של תוכניות המטכ"ל ושל...
