לכרות ראש או לייצר כובע?

זו בדיחה שנעלמה מהעולם עם הסובייטיקה של רוסיה: יש לנו מניין אנשים ורק תשעה כובעים, מה עושים? ברוסיה כורתים ראש, באמריקה תופרים עוד כובע. האם ממשלת ישראל הולכת בעקבות הבדיחה, תופרת עוד כובע שמכיל נמל חדש נוסף רק כדי להגביר תחרותיות במשק? האם המשק נהפך לאצטדיון אולימפי של לחם ושעשועים? או שמא מקימים נמל חדש רק כדי לשבור את הוועדים הגדולים והחזקים של ההסתדרות ורוחו של יהושע פרץ?

אמת, פעם זו הייתה הסתדרות שהקימה מדינה והכניסה אותה לכיס הקטן הלאומי שלה. אבל מאז זרמו הרבה מים בכנרת שהתאיידה ומפלסה ירד והמדינה הציצה מתוך כיס הקנגורו וקפצה החוצה לתוך העולם הגועש. ההסתדרות נותרה בקומה החמישית ודומה שעדיין לא תיקנה את החלון שעליו השליך משה דיין אבן (עתיקה?).

אז מה בעצם מתרחש סביבנו ולמה הממשלה שואפת להקים עוד נמל כאילו היא פורצת דרך חדשה כגון רכבת העמק? באמת חסר לנו שטח נמל? אי-אפשר להשתמש בשטחים הקיימים ולייעל אותם? ואם צריך עוד שטח – האם לא ניתן להרחיב את מבנה הנמלים הקיימים? למה לרוץ ולהקים עוד נמל פרטי? זה סלולארי? זה רפורמה זה?

בריחה מהמציאות או עקיפתה בסיבוב מתרחשת בכל פעם שמדינת ה'כאילו' (ישרא-בלוף) מתנגשת בחיים שלנו ומשבשת אותם בלי שנרגיש.

בזמנו עבדתי בחברה גדולה מהסוג ההסתדרותי שאחד ממנהליה הבכירים, המיתולוגיים, שחלף על פני גיל הפרישה לפני שנות דור בריצה מרתונית והיה ממציא את עצמו מחדש כל שנה, שורף את גופו, קם לתחייה ומשאיר קצת אפר וחול במשרדו הגדול הפונה אל הים. כשניסית לשוחח איתו למשל על בעיות רכב ואספקה בחברה, הוא היה קוטע אותך מיד ואומר, לחברה שאני ניצב זקוף בראשה אין בעיות תחבורה ורכב. ברוך השם, הרכב שלי זה אולדסמוביל ואני מגיע במהירות לכל מקום...

לאט-לאט ובמהירות הקימו סגני המנכ"ל, באישור הוועד האולימפי שתמיד ניצב מעל להנהלה הטכנית, חברה 'חדשה' בבניין ממול. הכל זרם לשם ומשם אל העולם הגדול. לאל המיתולוגי הייתה מזכירה ממוינת שהאכילה אותו כל יום בצרור מכתבים חסרי משמעות ובקביעת פגישות חשובות עם שרים ובני משפחותיהם במקומות נופש. כמו שמאכילים עד היום את המפלצת בלוך-נס. הנס התרחש יום אחד כשהמזכירה חלתה ולא הופיעה כנדרש. המיתולוגי יצא מורעב למסדרון (לבירינת) וגילה שהמשרדים הסמוכים ריקים או מושכרים והוא אינו מכיר איש בבניין. ומה שיותר גרוע – איש אינו מכיר אותו...

שוב נשאלת אותה שאלה, האם רק כדי לרסק את הוועדים החזקים של המדינה אנחנו מקימים בצד נמל נוסף?

האם זו הסיבה שבגללה מקימים עכשיו גם שדה תעופה חדש בתמנע?

את תל אביב הם מצליחים לבודד ממדינת הוועדים הלאומית, ומחירי הנדל"ן שלה מציינים לכל זב חוטם מי מסוגל להתקיים במדינה הקומפקטית, האינטרנטית החדשה, הזריזה והזוהרת שקמה לה בבניין ממול.

הוליווד ומתן תורה

אני רוצה להזכיר לכם סרט קולנוע שהגיח לאקרנים בשנת 1960 ושמו "שבעת המופלאים" עם יול ברינר ועוד כמה גברים, כולם קשוחים עד גבול הטמטום. זו הייתה גרסה אמריקנית מתקתקה לסרטו המופלא של הבמאי היפני אקירה קורוסאווה, "שבעת הסמוראים".

ראיתי את הסרט, שהיה שובר קופות, ואני זוכר עד היום כמה מסרים שהיו טמונים בו בלי שנרגיש. מסופר בכמה אינדיבידואלים הרפתקנים, שכירי חרב, שולפי אקדח זריזים המתקבצים כדי להציל כפר מקסיקני עני וחבול מהעשירון התחתון, שכנופיה עצומה של שודדים ופיראטים מהעשירון העליון בעלי מאות כוח סוס התנפלה עליו ואנסה אותו לצרכיה היומיומיים המרובים. כידוע יש צרכים ויש צורחים.

אל החבורה הקשוחה מצטרף גם ברד בקסטר השמנמן, התמים וטוב הלב. ברד ידידנו סבור שהחבורה בעצם יוצאת למסע כדי להניח את ידה החמושה על אוצר אדיר שהוסתר במערה שבתוכה שורצים השודדים. לא זכור לי מי נטע את הרעיון הזה במוחו ההוזה של ברד בקסטר, אולי התסריטאי. בכל פעם שהוא מזכיר את האוצר וזוכה למשיכת כתפיים תמוהה של חבריו - הוא מחייך חיוך רחב ומופנם של יודע דבר קלאסי. סמכו עלי, הוא משדר לקהל, רק תעקבו אחרי בערנות...

כך נמשך הסרט ונמתחת העלילה עד לרגע שהוא חוטף כדור ונופל שדוד. דומני שצ'ארלס ברונסון גוחן אליו באותם רגעים אחרונים כשהחיים נוזלים לו החוצה. שמע, אומר ברד לידידו ומשביע אותו, את החלק שלי באוצר אתה חייב למסור למשפחה שלי... זהו. אדם עם אג'נדה שקופה וברורה הלך לעולמו.

עכשיו נסו בבקשה להביט דרך החלון ההיסטורי במשפחה המוזרה וההזויה שהחלה להתנהל באור כשדים דרך חרן לארץ ישראל עד מצרים. איזה אוצר הובטח (בטוח כמו ברד – שהובטח) למשפחה הזאת שיצאה למדבר כדי לקבל את התורה ומשם החלה לשנות את העולם במשך שלושת אלפים שנים נוקבות דם, סבל, כתישה ופרעות? עברים או עיוורים הם היו, כלומר אנחנו? חפרנו לעולם שלושת אלפים שנה, למה? מה המטרה? העולם היה מחורבן ואפל בימים החשכים ההם ועכשיו הוא אפל ומחורבן גם בלילות הבהירים. למה עשינו את המאמץ החד-פעמי, התמציתי, המרוכז, הממוקד הזה במשך כל השנים הארורות, הארוכות? היכן טמון המניע, האוצר?

ואני עדיין שואל את עצמי בכל יום שאני מתעורר אל העולם, לאן הולכים? למה לקחנו עלינו את התורה? אני לא פראייר שלכם, מה אני הולך לקבל מנצח ישראל מלבד החוקן היומיומי?

בטוח כמו דקסטר שיש פה משהו גדול מהחיים, מתי תגלו לנו?

רק אל תגידו לי שהעם הזה כתב, ועדיין ממשיך לכתוב, את התסריט הארוך שהתגלגל כל השנים על פני כל העולם - סתם ככה? בשביל סתם ככה אני הולך למות על האדמה היבשה של החמס, הרשע והסבל עם מתן תורה? מה, בסוף גם אני איזה ברד דקסטר תימהוני?

שמעתי במעלית

הגיבור ההוא, בלי היד, שאמר, טוב למות בעד ארצנו, ידע מה שהוא אומר.

למה?

היום אתה חייב לפשוט שתי ידיים כדי לחיות...