אנו רגילים להתייחס לטבע כאל החברה מספר אחת בישראל, וכנראה בצדק. ההישגים שלה מרשימים לא בקנה מידה ישראלי אלא בקנה מידה עולמי, התרומה שלה לחיי היום-יום של מיליוני אנשים בכל רחבי העולם היא רבה וחשובה. ובכל זאת מתברר, שיש צמתים בהם היא מתנהגת הרבה יותר גרוע מאשר בית מרקחת שכונתי.
לפני שניגע במקרה הפרטי של טלי אורן-בלזר, הנה מחשבה שתמיד מטרידה אותי במקרים כאלו: האם זהו מקרה יחיד ומבודד, או שמא זו רק המקרה היחיד עליו אנחנו שומעים? התחושה היא, שהתשובה השנייה היא הנכונה. ראשית, מבחינה סטטיסטית: בחברה המעסיקה עשרות אלפי עובדים, לא סביר שיהיה רק מקרה אחד של התנהלות פסולה ואף בלתי חוקית. שנית, וזה העיקר: אם כך מרשים לעצמם המנהלים הבכירים ביותר בטבע - המנכ"ל ומנהל משאבי האנוש - להתנהג כלפי עובדת בכירה, מותר בהחלט להניח שכך גם מרשים לעצמם מנהלים פחות בכירים להתנהג כלפי עובדים זוטרים.
הכיצד חשב מי שחשב - אם בכלל מישהו טרח לחשוב - בצמרת טבע שאפשר לסלק עובדת בכירה מתפקידה רק משום שיצאה לחופשת לידה? אף אחד שם לא מכיר את החוק הברור והחד-משמעי, האוסר בתכלית האיסור לעשות דברים כאלו? או שמא הייתה פה גאוותנות חסרת גבולות: אף אחת, סברו ראשי טבע, לא תעז לצאת נגדנו.
עד שלב מסוים זה אכן עבד. אורן-בלזר בלעה את העלבון ועברה לתפקיד נחות יותר. אבל כאשר החברה התנכלה לה, פגעה בתנאי שכרה ולבסוף פיטרה אותה רק משום ש"העזה" לחלות - זה היה יותר מדי. ומתברר שזה היה גם הרבה יותר מדי מבחינת בית הדין לעבודה.
צריך לקבוע פעם ופעמיים ושלוש כדי להאמין: חברת ענק בינלאומית, שעיסוקה בתחום הבריאות, מתנכלת לעובדת בכירה רק משום שזו לקתה במחלה נוראה. מנכ"ל ונשיא של חברה כזו מעז לומר שהוא "לא יכול לעבוד עם פגועת ראש". יכול להיות שכוונתו של
ישראל מקוב הייתה תמימה - משהו כמו: אני זקוק לעובדים בכירים במלוא יכולתם השכלית והגופנית - אבל יש דברים שלא אומרים, בטח לא בצורה כל כך גסה ובוטה.
נראה שיש לקשור את ההתנהגות הזו של טבע ואת האמירה הזו של מקוב למה שהתרחש כמה שנים קודם, סביב חופשת הלידה של אורן-בלזר. בלטינית קוראים לזה "היבריס": גאווה מרקיעת שחקים הגורמת לתחושה של אני ואפסי עוד, להרגשה שאפשר לעשות הכל ולא יקרה שום דבר. נגד המחלה הזו, איש עדיין לא פיתח תרופה - גם לא טבע.
