ורדה גנזך משיקה בסמיכות זמנים כמה ספרים: ספר לילדים בשם 'התיאטרון הוא קסם של מקום' - ובו-זמנית את המהדורה המתורגמת לאנגלית של הרומן שכתבה לפני שלוש שנים תחת השם - "מעפר באת ואל עפר תשוב". לפני חודשיים יצאה לאור המהדורה המתורגמת לאנגלית תחת השם: In Bbetween Two Homelands. המהדורה המתורגמת יצאה לאור בהוצאת הספרים של נתנאל סמריק וכבר הוצגה בשני ירידים בינלאומיים.
את הדברים נשאתי בערב ההשקה המרשים שנערך לספר בבית הסופר בתל אביב. לא התפלאתי להיווכח ברבגוניות של הערב המיוחד - הופעה של ליצן, קטעי משחק שבהם שיחקה הסופרת בצירופים של פרטנרים שונים. בכל רגע נתון חשתי שורדה גנזך חיה את החיים כבמאית ותסריטאית ללא הפסקה. ספרה על התיאטרון הוא ה"אני מאמין" - והיא מיישמת את האהבה לתיאטרון בכל פעילותה, בכתיבתה, בחייה. על-פי הרקע של ורדה רואים שהיא חיה את עולם התיאטרון והדרמה, והספר לילדים הוא דרך לקרב את הילדים לעולם הקסום של התיאטרון.
ספרה לילדים הוא מגילת אהבה לתיאטרון, ואין ספק שלא רק ילדים ייהנו ממנו, האמת האוניברסאלית מגיעה לכל לב. הספר מושקע מאד, הציורים של רוית מדר איינהורן כובשים כל לב.
הקסם של הסיפור הוא כפול, בשני קולות. הדובר המספר הוא אומנם קולו של המבוגר, אך נפשו של הילד ממשיכה לפעם בו, לרטט לכל אורך דפי העלילה. אנו למדים מלשונו הציורית ומן הנימה המרגשת, כיצד נמשך לעולם התיאטרון. סיפור התיאטרון מופיע, אפוא, בשני קולות, בקולו שת איש התיאטרון המבוגר שהפנים בתוכו את העולם המיוחד הזה, וכמובן בקולו של הילד המוביל אותנו לאותו עולם נפלא.
זה ספר של טיול להרפתקה נפלאה, ואנו הקוראים נסחפים במסע אחר הילד ואמו להצגה בתיאטרון, לכל פלאי העולם העל-מציאותי הזה: לבמה המסתובבת באמצע ההצגה, לתאורנים, לתפאורנים, למוטיבציה שנוצרת בלב הילד ליצור בעצמו תיאטרון. מילד שהלך להצגה אנו במדרגות מעלה מעלה, ליופי השמימי הזה של התיאטרון - וגנזך מיטיבה לפרוט אותו לפרוטות ארציות.
הילד המוקסם יוצא לדרך למימוש משימה מרהיבה, הפקה של הצגה בסיוע חבריו הילדים. כל התהליך היצירתי הזה הופך לדרמה בפני עצמה: כתיבת המחזה, בחירת השחקנים, הבימוי, ההופעה וכך הלאה. הרי לנו דרך לפרוש את עולם העשייה בתיאטרון באמצעות עלילה מרגשת, דיאלוגים, מפנים מפתיעים, ממש ללמד תיאטרון באמצעות תיאטרון.
כשאנו מגיעים לרומן של ורדה גנזך 'מעפר באת ואל עפר תשוב' - אנו חשים בכל רגע שאנו בתוך דרמה ללא רגע הפסקה, חיים שהם תיאטרון זורם.
כאשר היא מתארת מצבים, אתה לרגע שוכח שזה סיפור, שכן ההערות שלה כמספרת את הסיפור הן הערות של במאי בסרט או בהצגה:
לאחר גילוי יהדותו של יומברטו כמו נבקע איזה אור מיוחד, כמו נפתח שביל שמחבר בין השניים, והמחברת כותבת: "סוף סוף היינו לבד עם עצמנו. גם אם אתה מרגיש ויודע מהו המהלך הבא, במצבים שכאלה יש בך מעצורים העולים ומתחזקים בשל התרגשות הולכת וגוברת, מבוכה שמופיעה, אולי תוספת של בושה...ואין זה חשוב מהו גילך, ניסיון חייך, מקצועך או סמכותך. בתפקיד זה בחייך אתה נשלט על-ידי כוחות סמויים הנמצאים בתוכך, מעליך ומצדדיך. לכל אחת מהנפשות הפועלות נדמה כי מובילים אותה...משום שיש איזה כוח עליון המכוון את הדברים. מי יודע, אולי בשל כך מתקרבות הדמויות בתזמון מופתי זו לזו, ועם נגיעה קלה וחיכוך מהוסס ראשון, זורם המשך מאליו" - עמוד 37.
הסיפור, שורדה גנזך טווה בפנינו בפלך פלאים, הוא סיפור שמחבר בין יבשות, בין מדינות, בין אוקיינוסים - ובעצם עיקר תכליתו להבין את החיבור בין האנשים, את החיבור בין יומברטו למספרת. הדברים מסופרים מפיה, ולאורך כל העלילה יש מתח בין דמותה כשחקנית בעלילה לבין ההערות שלה כמספרת העל של הסיפור. ההערות בין הסצנות הן הערות של במאית המנסה לראות את הדברים ממעוף הציפור, במבט מעל לדמויות.
כך היא כותבת באחת התמונות: "נכנסתי לדירתו של יומברטו, ורק כאשר נסגרה מ אחורי הדלת, הבנתי לפתע, שאני בעצם בתוך סיפור חיים של אחרים" - עמוד 42.
עולם התיאטרון אינו עוזב אותה לרגע, ואנו למדים על חייה, השלובים בהדרכה בנושא תיאטרון, בהפעלת בובות תיאטרון, וגם כאשר היא מרגישה לאחוזת החלומות בסטרזה, הבובות והתיאטרון מלווים אותה. היא כותבת: "באחד מדוכני המכירות שבאי מצאתי מגש ענק מעץ, מצויר שושנים אדומות. קניתי אותו לבית בסטרזֶה. עם כל הקניות שעשיתי עד כה עבור הבית בסטרזה , החלטתי שלא אמלאהו אלא אשמור על 'אווריריות' כך שתמיד תהיה הרגשה שהמקום חדש ואינו מצויד למהדרין" - עמוד 199.
בובות התיאטרון מלוות אותה, כאילו הייתה במאית מעל העלילה, הממשיכה להפעיל מריונטות, ובכתיבתה של ורדה גנזך הדרמה והחיים שלובים זה בזה. כקוראים אנו ברכבת הפתעות - ובכל שלב בעלילה יש למספרת דרך משלה לשלב סיפור בתוך סיפור. כאשר היא מתלבטת לגבי אחת הבובות, היא מספרת לקוראים לגבי אוסף הבובות שלה: "האם אשאיר אותו בישראל או אעבירו לאיטליה? אם אעשה כך, יש במעשה זה מעין הינתקות, שינוי מהותי בחיי" - שם.
הגיבורה המספרת ממשיכה לחיות בתוך העלילה, לתאר הכול ברגישות ובעוצמת רגשות, אך בו בזמן אנו שרויים במתח הזה בין שחקנית לבמאית, בין גיבורה הנסחפת אחר אהבה חושנית מסעירה, לבין מספרת על שמנסה לפרש את החיים, את הקשר בין הדמויות, את הקשר הנסתר בין המקומות בעלילה - וכך היא אומרת לנו: "במחשבותיי חזרתי על כך שאני עוד אחקור את הקשר שבין כל המקומות הללו: הארמון, הבית בסטרזה, ואיך אני משתלבת בהן בעבר הרחוק.". עמוד 141.
די מוזר לקורא להיטלטל בין גיבורה נסחפת לבין מספרת על המפרשת את העלילה והדמויות כדמות חיצונית, כתסריטאי הבוחן את מתווה העלילה, את המשך ההתפתחויות.
כך לדוגמה נמצא אותה מנסה לפרש את התנהגות הגיבורה המספרת: "כמה ימים לאחר הביקור ניסיתי לנתח את התנהגותי. אני יודעת גם יודעת שאיני יכולה להיות אובייקטיבית, ובכל זאת אהבתי מדי פעם בפעם את משחק הבדיקה העצמי, ופסיקתי הייתה שבאותו ביקור באחוזה הרגשתי רצון להיות רואה ואינה נראית, מעין תחושה שהנושא גדול עליי מכל הבחינות" - עמוד 145.
בספר הילדים בנושא התיאטרון היא יודעת לפרוש עקרונות דרמה מוכרים ואוניברסאליים, כך לדוגמה היא פורשת את העיקרון בדבר הרובה היורה שנמצא כבר במערכה הראשונה:
היא מצטטת שם את צ'כוב שאמר: "אם יש על במת התיאטרון רובה ואינו יורה במערכה הראשונה, ודאי במערכה השנייה זה יקרה" - ספרה "התיאטרון הוא קסם של מקום" - עמוד 30.
ואכן בפרק הראשון של הרומן שלה אנו מוצאים היטלטלות בין סיפור אהבה ישן באיטליה לבין סיפורה של צוואה. כאשר העלילה מתפתחת, אלה הכוחות שמפעילים את כל העלילה. הפרק האחרון שוב מסתיים בצוואה ובחתימה של סיפור האהבה הישן, שקם לחיים לאורך כל העלילה.
אפשר לראות בפרק הראשון של הרומן מעין אקספוזיציה בדרמה יוונית, שבה נמצאים בקליפת אגוז כל המוטיבים המרכזיים שיזכו לנווט את כל העלילה: אותו שיבה מאוחרת לאיטליה, אותו חלום על האחוזה בסטרזה, אותו רומן סוער שנקטע לפתע. בעצם כל הכוחות הרוחשים האלה, שהניעו את האקספוזיציה של הרומן הזה הם המוטיבים שימשיכו להתפתח, שימשיכו להסעיר את כל עלילת הרומן.
לאורך כל העלילה ברור לנו, שאין מדובר רק בעלילה אנושית אלא באלגוריה שכל כולה הקווים המשיקים בין ספרות לתיאטרון, בין דרמה לבין החיים עצמם. כאשר המחברת מגלה את הקשרים ההיסטוריים שבין האחוזה בסטרזה לבין ספרו של המינגווי 'הקץ לנשק' - מקבלת האהבה לאותה אחוזה מסתורית עומק ומשמעות רוחנית מיוחדת.
כך כותבת המספרת על קשר זה: "איכשהו נחו עיניי על הספר 'הקץ לנשק' שקראתי לפני שנים רבות. הספר שייך להוריי ונמצא אצלי כבר כמה שנים טובות. התחלתי לעלעל בו מבלי לזכור את הקטעים המדברים על סטרזה. והרי המינגווי העניק בספרו לסטרזה מוניטין! עוד חיזוק לעניין שדברים אינם קורים סתם" - עמוד 228. גנזך מצליחה בדרכה שלה לתת לאירועים בעלילה להתכתב עם הספרות העולמית.
קצרה היריעה מלבחון את כל היבטי העלילה. מעניין לבחון לעומק את העלילות הרגשיות בספר בין הגיבורה הראשית לבין הנשים בחייה - אמה, דונה לורה שמורישה את ביתה לגיבורה, דונה רקל אמו של יומברטו, בתו החולה של יומברטו השוכנת בבית חולים - ומצד שני עולמה הרגשי כפי שהוא מצטלב בעולמות הגברים סביבה: בעולמו של יומברטו האהוב, בעולמו של הדוקטור שאינו מפסיק לחזר אחר הגיבורה, בדמותו של האב הנערץ, בדמותו של הבן החייל.
אין ספק, שסבך העלילה וסבך הדמויות הופכים את הספר לארץ פלאות מסעירה, והיכולת של הגיבורה הראשית לחולל סערות רגשיות וחושניות מוסיפה למתח, לכוחו של הרומן הזה לרתק את הקורה. לפנינו ספר לדוגמה לסרט עלילתי נפתל וסוחף...היא טווה את כל החוטים, מחברת בין כל הנפשות - ובכל רגע נתון היא חיה בהרגשה שיש בכוחה להפוך כל דבר למציאות, וכך היא אומרת כאשר היא מתעקשת לבקר את בתו החולה של יומברטו ברומא: "הייתה לי הרגשה שאולי משהו בכל זאת יקרה, מיד ידעתי להילחם ולעשות את הבלתי אפשרי לאפשרי" - עמוד 320.
המהדורה העברית נקראת 'מעפר באת ואל עפר תשוב' - ויש בכך משום מתן משמעות מחזורית ומעגלית לכל המסופר. השם במהדורה המתורגמת שוב מנסה למצוא את הקשר בין העלילות, בין המקומות. בין שתי ארצות מולדת. בשני השמות יש רצון למצוא קו מחבר בין שתי נקודות. מעפר לעפר, מארץ לארץ, יש מהות רוחנית מעבר לכול.
אצל ורדה תמיד מחפשים את המשמעות המחברת. ורדה גנזך כשחקנית על, כבמאית על, מחברת בין נשמות של דמויות - ובכל כוחה מחברת את הקוראים לעלילת חייה, לעלילות הנפש של גיבוריה,לקשר המיוחד שיש לה לתיאטרון ולדרמה.
החיים שלה הם במה, והכושר שלה ליצור בּונֶה עולמות חדשים, מעניק לכל הקורה משמעות מטפיסית שמעבר לרובד הנגלה - ובזה כוחה של המספרת. מעבר לכל המציאות יש משהו גנוז, יש גנזך, יש צופן ועומק אמנותיים שיוצרים עילוי לכל המסופר,לכל ההתרחשויות. לנו הקוראים יש מה לחפש: יש תוכן פנימי שתמיד ימשיך לרתק אותנו, יש מסתורין שנותר לא פתור. אל נשכח, בדרכה שלה, ורדה גנזך מותירה את התחושה, שגם הבלתי אפשרי הוא תמיד אפשרי...
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
