יש מדינות בעולם, בעיקר באירופה, העוברות שינויים תרבותיים ניכרים בגלל הגירה מוסלמית אליהן. צרפת, גרמניה, בלגיה הולנד הן דוגמאות מעניינות להגירה כזו, שיחד עם ריבוי טבעי גבוה שלה, משפיעה על כל שטחי החיים.
מעניין לדעת שיש מדינה בעולם שיחסה הרשמי והציבורי לעניין המוסלמי שונה לחלוטין - יפן. מדינה זו שומרת את העניין המוסלמי בפרופיל נמוך ביותר בכל המישורים: במישור המדיני אין כמעט ביקורים של מדינאים בכירים ממדינות איסלאמיות ביפן, ומנהיגי יפן ממעטים לבקר במדינות מוסלמיות. הקשרים עם מדינות מוסלמיות מבוססים על אינטרסים דוגמת נפט וגז שיפן מייבאת. המדיניות הרשמית של יפן היא לא להעניק אזרחות למוסלמים המגיעים אליה, וגם אישורי שהייה קבועים בה ניתנים למוסלמים במשורה.
יפן אוסרת להטיף לדת האיסלאם (דעווה), ומוסלמי שינהל הטפה כזו ייתפס כמטיף לתרבות זרה ובלתי רצויה. ערבית היא שפה שמעט מוסדות אקדמיים ביפן מלמדים אותה. קשה מאוד לייבא ספרי קוראן ליפן, ומוסלמים המגיעים ליפן הם בדרך כלל שכירים של חברות זרות. ביפן נמצאים מסגדים בודדים בלבד. כמדיניות, יש מאמץ רשמי מצד הרשויות היפניות לא להתיר כניסה של מוסלמים, אפילו הם רופאים, מהנדסים ומנהלים הנשלחים על-ידי חברות זרות הפועלות בשטחה. החברה ביפן מצפה מהמוסלמים הגרים בה להתפלל בבית.
חברות יפניות המחפשות עובדים מחוץ למדינה מציינות במפורש שאינן מעוניינות בעובדים מוסלמיים. מוסלמי המגיע ליפן ייתקל בקשיים גדולים אם ירצה לשכור דירה. אם מוסלמי מתגורר בסביבה כלשהי, השכנים נמצאים במתח. יפן אוסרת להקים ארגונים איסלאמיים, והקמת מוסדות איסלאמיים כמו מסגדים ובתי ספר כמעט אינה אפשרית. בטוקיו יש רק אימאם אחד.
בניגוד למתרחש באירופה, מעט מאוד יפנים נמשכים לאיסלאם. אם בחורה יפנית מתחתנת עם מוסלמי, היא תנודה על-ידי סביבתה המשפחתית והחברתית. אין שום יישום של חוקי השריעה ביפן. יש ביפן אוכל "חלאל", כשר על-פי ההלכה המוסלמית, אך לא קל למצוא אותו בסופרמרקטים.
היחס למוסלמים ביפן מתבטא גם במספרים: ביפן יש 127 מיליון תושבים, אך רק עשרת אלפים מוסלמים - פחות ממאית האחוז. מספר היפנים שהתאסלמו מוערך באנשים בודדים. יש ביפן כמה עשרות אלפי
עובדים זרים מוסלמיים, בעיקר פקיסטנים, שהצליחו להיכנס ליפן כעובדים של חברות בנייה. אך בשל האווירה השלילית כלפי האיסלאם, הם שומרים על פרופיל נמוך.
מאחורי המצב הזה עומדות מספר סיבות:
- היפנים נוטים לראות בכל המוסלמים פונדמנטליסטים שאינם מוכנים להשתחרר מהתפיסות המסורתיות ולאמץ דרכי חשיבה והתנהגות מודרניים. האיסלאם נתפס ביפן כדת מוזרה, שעל כל בר-דעת להתרחק ממנה.
- מרבית היפנים הם חסרי דת, אבל במנהגיהם הלאומיים יש יסודות הקשורים לדת השינטו עם מרכיבים בודהיסטים. ביפן הדת קשורה עם התפיסה הלאומית, וקיימות דעות קדומות כלפי זרים באשר הם: סינים, קוריאנים, מלזים, אינדונזים, וגם מערבים אינם נמלטים מעניין זה. יש המכנים זאת "תודעה לאומית מפותחת", ויש הבוחרים לכך בכינוי "גזענות". נראה כי יש אמת גם בזה וגם בזה.
- היפנים מתייחסים בביטול למונותאיזם ולאמונה באל אבסטרקטי, כנראה משום שעולם המושגים שלהם קשור לחומר ולא לאמונות ורגשות. נראה כי הם כוללים יחד את היהדות והאיסלאם. הנצרות קיימת ביפן ואינה נחשבת כשלילית, כנראה בגלל הצלם של ישו הנתפס ביפן כמו צלמים של בודהה ושינטו.
שיעור בקונסנזוס
העובדה המעניינת ביותר ביחסם של היפנים לאיסלאם ולמוסלמים היא שאין הם כלל חשים שעליהם להתנצל בפני מוסלמים על יחסם השלילי כלפי האיסלאם. הם מבחינים היטב בין האינטרס הכלכלי שלהם לרכוֹש נפט וגז ממדינות מוסלמיות, המחייב את יפן לקיים עמן יחסים טובים, ובין תפיסותיהם הלאומיות שהאיסלאם מתאים לאחרים, אבל לא ליפן, ולכן עליו להישאר בחוץ.
דיפלומט יפני לעולם לא ירים קול ולא ידבר בבוטות בנוכחות זרים. פקיד יפני הנתקל בשאלה מביכה בנושא יחסה של יפן למוסלמים, בדרך כלל יימנע ממתן תשובה, כי הוא יודע שתשובה אמיתית תעורר כעס, ותשובה לא אמיתית אינו יכול ואינו רוצה להשיב. הוא יחייך אבל לא יענה, ואם ילחצו אותו, הוא יבקש ארכה לשאול את הממונים עליו, כשהוא יודע שזו לעולם לא תגיע לקיצה.
מה שמסייע ליפן להישאר מדינה שאין בה כמעט שום נוכחות מוסלמית הוא שהיחס השלילי לאיסלאם ולמוסלמים מקיף את כל שכבות האוכלוסיה - מהאיש ברחוב דרך ארגונים וחברות ועד הפקידות הבכירה. שלא כמו במדינות אחרות אין ביפן ארגוני "זכויות אדם" המשמשים כסוכנויות סיוע למוסלמים בניגוד לעמדת הממשלה; כמו-כן אין ביפן מי שמבריח מוסלמים לתוך המדינה באופן בלתי חוקי על-מנת להרוויח כמה יינים, ואין כמעט מי שנותן להם סיוע משפטי כדי לקבל אשרות של שהייה, תושבות או אזרחות.
עניין נוסף המסייע ליפנים לשמור את ההגירה המוסלמית מחוץ לחופי יפן הוא היחס של היפנים לעובד ולעבודה. מהגרי עבודה נתפסים ביפן כתופעה שלילית, כי הם תופסים מקומות עבודה של יפנים. מעביד יפני חש מחויב להעסיק עובדים יפניים, גם אם זה עולה לו יותר מהעסקת עובדים זרים. הקשר המסורתי בין עובד ומעביד ביפן חזק הרבה יותר מאשר במערב, והמעביד והעובד חשים מחויבים זה לזה: מעביד חש מחויב לתת לעובדו פרנסה, והעובד חש מחויב לתת למעביד את פרי עמלו. מצב כזה אינו מעודד קבלת עובדים זרים שהמחויבות להעסיקם נמוכה.
מצב זה של אחדות ציבורית ורשמית נגד הגירה מוסלמית יצר מעין קיר ברזל סביב יפן שמוסלמים אינם רשאים ואינם יכולים לעבור אותו. קיר ברזל זה משתיק את הביקורת העולמית נגד יפן בעניין זה, בשל היותה חסרת תועלת, שכן זו לא תשכנע אף יפני לפתוח את שערי יפן בפני הגירה מוסלמית.
יפן מלמדת את כל העולם שיעור מעניין: קיים יחס ישיר בין תודעה לאומית ובין ההיתר להגירה: עם בעל תודעה לאומית וזהות תרבותית מוצקה וברורה יימנע ממתן אפשרות למובטלי כל העולם להיכנס למדינתו, ואילו עם שהתודעה התרבותית והזהות הלאומית שלו חלשה ופריכה, אין לו מנגנוני הגנה מפני חדירת תרבות אחרת, זרה, אל מדינתו וארצו.
