הזיקית

אנו מכירים לרוב מצבים כאלה, של עולים חדשים שמגיעים ארצה ודרכם משתבשת. קצת מטבע הדברים היא משתבשת, קצת מאופי ומנתוני המצב. אנחנו יודעים שחלק ניכר לא מוצא מחיה מכובדת או לא מוצא בכלל, מה שמערער את חייהן של משפחות לא מעטות.

אנחנו גם יודעים שעניין האֵם החד-הורית נעשה סממן של תופעה, ואנחנו מבינים שאֵם כזאת צריכה לדאוג כפליים לכלכלת בֵיתה ולחינוכה של נטאלי, בתה הקטנה. וכאן הקשיים מגיעים, וכאן ההידרדרות מתחילה, וחוסר הברירה וקושי הקיום גורמים לשינויי הגוונים. היא מתחילה לחפש פתרונות הכרחיים ונקלעת למצבים שהצורך כופה עליה.

בעוד בבושקה מוצאת כנסייה זו וכנסייה אחרת ומתאימה עצמה לבישוף זה או אחר, אף חוברת בלי אבחנה גם ליהודייה אדוקה מן המושב שמשפיעה עליה ממאכליה ומיהדותה - דרכה של המוסיקאית שלנו מובילה אותה לעבודות הכרחיות, כמו מסעדה מוטלת בספק, מקום שכמעט מזנה אותה. בסופו של דבר, היא חוברת לגבר מוסלמי שפוגשת על החוף והוא לוקח אותה תחת חסותו, דואג לשכור דירה קטנה שתוכל לשהות בה לעיתים ובתמורה היא הולכת לפגוש אותו שם, על-פי דרישתו, פעמיים ושלוש פעמים בשבוע כדי לספק יצרים. זקוק היה לפינה מתאימה, ואמת שגם היא לא נראה שיצאה בעת ההיא ניזוקה.

"אמרה שהיא יהודיה, 'מעלש' ענה, וליטף את נטאלי. נחמד, חשבה, וכשהזמינה נענתה ברצון והלכה אל הגלים." (עמ' 18)

ועוד: "כשליטף את ידה ואת פניה והים הכחול סגלגל וורדרד בדמדומים, נעצבה והושיטה פיה... ונותרה עמו על החוף. בא לבקרה בביתה והביא בונבונים לילדה. לילות על רצפת המטבח, והיא מחניקה זעקות תאווה." (עמ' 19)

תוך כך השתלבה במתנ"ס המקומי והתחילה לעבוד בניקיון המקום. גם גרישה, המוסיקאי שהגיע אל המתנ"ס, התיידד עמה והיה מסייע לה להרים את דליי המים הדלוחים. היא ביקשה ללמד מוזיקה במתנ"ס, אך לא היה בה צורך, ואילו הגבר שלה לא יכול לקחתה אל משפחתו והיה עליה להיוותר פילגש - אך בערב אחד ראה אותה יוצאת מהמתנ"ס ונראתה לו כמתרועעת. אחז בזרועה, הכניסה בכוח למכוניתו, הובילה אל דירת האהבים ושם הפליא בה מכותיו, מה שהביא לסיום הפרשה.

הישועה היחסית הייתה אכן במתנ"ס, בסופו של דבר, שם הקימו רביעייה מוסיקלית שניגנה לאחר גמר עבודות הניקיון. ואִילו רגעים של מנוחת הנפש הייתה מוצאת בחוף הים של עכו. והזיקית כמו חוברת אליה. כך ארע שהצילה את חייה מטביעה משנוכחה שזו נסחפה לים.

"מים מלוחים נכנסו לעיניה. שחתה בכוח, חובטת במים, תפסה לבסוף את הזיקית והכניסה אותה לפתח חזייתה. שחתה חזרה, נשרטת בציפורני הזיקית, וישבה שרוטה וחבולה, רועדת מקור על אבני החצץ על החוף. הזיקית רבצה בין רגליה, מותשת ורועדת רעדות עוברות בעורה המחוספס". (עמ' 24)

האם הזיקית עקבה אחריה? האם סיכון עצמה של המוסיקאית שלנו היה נכון כדי להציל את חייה של הזוחלת הקטנה, שנותרה לאחר-מכן רובצת בטוחות בין רגליה של מצילתה? או שמא היה בכך משום מהלך מיסטי שבו חשה כי היא עצמה טובעת, איזו הידבקות של שתי נשמות שהתחברו ברגעי הצלילה מתחת למי הים, שתיים שהפכו לנשמה צוענייה אחת ובזה באה ההשלמה? ובאה ההינצלות? ההיוולדות מחדש? הזהות החדשה? כי הנה לאחר כל זאת, וכבר כמעט בסוף הסיפור, אנו מתוודעים סוף-סוף לשמה: סופיה איוונובנה. ועכשיו סיגל. שם חדש. זאת היא.

סיפורים לא מעטים בספר, וכאמור זה רק הראשון. שקעתי בדברים עליו ואומר, כי גם ספר שלם אפשר לדלות מן החומר שלא נכתב אבל חבוי בו. הוא נטול פירושים וכאילו אומרת חדוה רבינזון-בכרך הינה הדברים, והקורא המבקש מענים לשאלותיו יעניק אותם לעצמו. ואילו תמציתיות הסיפור ודרך הגשתו החסכנית אכן מעמידות אתגרים של מחשבות על חיבור רומן שלם בידי מי שירצה למלא את החסר לו, אך יואיל לעשות זאת בכוחותיו שלו.

ועדיין, מאין יביא אותו אחד שירצה לכתוב את המוזיקה המיוחדת הזאת: "גם את האור. כל-כך הרבה אור. חייבים לנגן בכלי קשת רבים וצריך גם נבל וחלילים. הבועיות בנבל, נפלא! והאבנים השבורות באובו ובבס. את ההרים שם בצפון ואת המתפללים במושב וגם הזיפים מתחת למטפחת בכלי הקשה. במיוחד את העיניים העייפות". (עמ' 24). ועוד. אני נוטה לצטט את כל שירת הטבע שבסיפור. אהבתי.

באיחור של זמן מאז הופעתו הגעתי לקריאת הספר הזה, אולי מאותה סיבה שספרים המכילים סיפורים קצרים נעשו נדירים ואינם זמינים אלא במעט. סופרים וסופרות נרתעים לכתוב אותם, כך בהחלט נראה, היות שעשויה להיגזר עליהם גניזה מהירה אפשרית למדי.

הוצאות ספרים נמנעות מלפרסם אותם מסיבות מסחריות גרידא, ואם אלה נכתבים, הרי ככל הנראה הם נותרים, ברוב המקרים, ספונים במגרות מחבריהם וחונקים זעקה.

חבל מאוד היה באם ספר סיפורים איכותי כמו זה, לא היה רואה אור מן הסיבה הזאת או כל סיבה אחרת, לפי כך יש לשמוח על בואו לברך עליו.