בפרשת השבוע ביקש משה רבינו מחובב (יתרו) חותנו להישאר עם בני ישראל במדבר, ואומר משה לחותנו: "ויאמר אל נא תעזוב אותנו כי על כן ידעת חנותנו במדבר והיית לנו לעיניים". והקשו המפרשים - לשון 'חנותנו' הוא מלשון החן, והרי החן לא היה במדבר? החן היה בארץ מצרים, בשעה ששאלה אישה מחברתה ורעותה כלי כסף וכלי זהב, שם נתן הקב"ה את החן, היה צריך לומר חנותנו במצרים ולא חנותנו במדבר. ועוד - וכי חסרים צדיקים וקדושים ומנהיגים בעם ישראל שצריך את יתרו להיות לנו לעיניים?
אלא אפשר לפרש ולומר יסוד גדול - אמרו חז"ל: כאשר ביקש הקב"ה ממשה לצוות את בני ישראל: "ושאלה אישה מחברתה כלי כסף וכלי זהב", דבר זה היה קשה ביותר; איך המצרים ירצו לתת את כספם וממונם לאנשים אחרים ועוד לעבדים? מה עשה משה? ציוה את בני ישראל: ושאלה אישה מחברתה וכו'; לפני שהלכו בני ישראל להלוות ולהשאיל כלים מהמצרים הלוו והשאילו איש לרעהו, יהודי ליהודי, יהודייה ליהודייה, כאשר הלוו אחד לשני הכוח של נתינה נהיה חלק מהם ואז, כשהכוח והאוויר והרוח בעולם לעזור ולתת, היה אפשר שהמצרים יוכלו גם לתת להם ולהלוות להם, אפילו שדבר זה מעל הטבע.
אם כך, יסוד גדול אפשר ללמוד מכאן - כאשר האדם פותח בעולם ומשרה סביבו אווירה וכוח של נתינה, של עזרה, אז כל הסובבים אליו מתברכים ונפתח ליבם לעזור ולתת.
מדוע יתרו דווקא
וידוע מעשה על שני אדמו"רים גדולים שנפגשו. אדמו"ר אחד, כולם היו רגילים לתת לו ממון גדול. והאדמו"ר השני, חייו ופרנסתו היו בדוחק ולא היה מקבל פדיונות מחסידיו. שאל האדמו"ר בעל החיסרון כיס את האדמו"ר השני: מדוע לך נותנים הרבה צדקה, פדיונות גדולים ולי לא נותנים מאומה? אמר לו האדמו"ר: אני כל מה שיש לי רוצה לתת לאחרים ולכן כאשר בא אדם מולי גם כן מרגיש שרוצה לתת הוא את כל אשר לו לי, כי זו האווירה וההרגשה והכוח סביבי. אבל אתה, כל פרוטה אשר מגיעה אליך שומר אותה אתה לעצמך ולבני ביתך, לכן כל מי שעומד לפניך, גם ליבו כך נהיה, לשמור את הרכוש והממון לעצמו.
וזה אשר היה עם משה רבינו ויתרו. בני ישראל ראו נסים ונפלאות והתרגלו לכל השפע ולכל הברכה כמו שאמרו חז"ל: כל אחד מיוצאי מצרים נשא עימו תשעים חמורים לוביים עם רכוש גדול. בני ישראל איבדו את ההבנה של הנתינה והקבלה, לכן היה צריך את יתרו אשר היה מהצד השני וראה איך המצרים אשר לא היה להם שום עניין עם עם-ישראל, נכנע ליבם ונפתח ליבם לתת את כל רכושם מאהבה ומלב טוב לבני ישראל, והיסוד לכך על-ידי הנתינה, שקדמה לבקשה מהמצרים, בין בני ישראל איש לרעהו. ולכן דבר זה במדבר צריכים את יתרו לעיניים להסביר להם איך ומה היה פעם.
להאיר את העולם
ולאור דברים קדושים אלו נלמד שכל מעשה אשר אנו עושים משרים אנו כוח באותו מעשה שעשינו, מעשים טובים מברכים את העולם בשפע, בברכה ובטוב. וחס ושלום מעשים רעים מתישים את כוח הטוב בעולם ומשרים כוח רע בעולם.
ידועה הגמרא במסכת בבא בתרא דף ע"ה - דרש רבי יוחנן: עתיד הקב"ה להביא אבנים טובות ומרגליות שהם שלושים על שלושים וכו' ולהעמידם בשערי ירושלים, לגלג עליו אחד מהתלמידים. לימים הפליגה ספינתו של אותו תלמיד וראה מלאכי השרת חוצבים ומנסרים את האבנים האלו בלב ים, חזר התלמיד לרבי יוחנן ואמר לו: רבי דרוש ולך נאה לדרוש כאשר אמרת כן ראיתי. אמר לו רבי יוחנן: ריקה אלמלא לא ראית לא האמנת, מלגלג על דברי חכמים אתה, נתן עיניו בו ועשהו גל של עצמות.
וקשה - מדוע מיתתו הייתה צריכה להיות כך של אותו תלמיד שזכה לראות מראות אלוקים חיים? אלא דברי התלמיד היו רפיון בעולם והרפיון הזה רפיון קשה ולכן מיתתו הייתה מיתה קשה. זה יסוד גדול להקפיד להאיר את העולם בדיבור, במעשה, במחשבה, בהרגשה החיובית ביותר, הטהורה ביותר והקדושה ביותר.
בשורות טובות.
