האם ארה"ב נסוגה למדיניות הכלה של אירן?

בוועידה השנתית של איפא"ק במרס 2012, אישר נשיא ארצות הברית ברק אובמה באופן חד-משמעי שמדיניותו בנוגע לתוכנית הגרעין האירנית, היא מדיניות של מניעה (prevention), ולא של הכלה (containment). מאז הוא שב והכריז בהזדמנויות שונות, שהאחרונה שבהן הייתה במהלך ביקורו בישראל במארס 2013, שארצות הברית לא תאפשר לאירן לפתח נשק גרעיני. מאז אותו ביקור, כבר נכשל סבב נוסף של דיונים בין מדינות ה- P5+1לבין אירן, ובדוח האחרון שפרסמה הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית בנושא אירן ב-22 במאי 2013, אין אומנם הפתעות גדולות, אולם התמונה שמצטיירת, היא שתוכניות אירן להעשרת אורניום ולהקמת ערוץ פלוטוניום, מתקדמים באיטיות אך בביטחה, לעבר מצב שבקרוב לא ניתן יהיה לעצרם.

מאז ש-מניעה הפכה למדיניות האמריקנית הרשמית, נשמעו קולות הן בישראל והן מחוצה לה, המביעים ספק באשר למידת האמון שניתן להעניק לנשיא ארצות הברית בנושא זה. בניסיון להתמודד עם הספקות בהקשר זה, נשמעו הצהרות חוזרות מצד אובמה עצמו, כמו גם מצד אנשים שונים בממשל, על כך שלא מדובר בהטעייה, ושהוא אכן עומד מאחורי דבריו. קרוב לוודאי שאובמה הקדיש זמן בביקורו בישראל לניסיון להעביר מסר ברוח זו לראש הממשלה בנימין נתניהו.

יחד עם זאת, ההתפתחויות האחרונות בשטח בנוגע לסוריה עלולות להתפרש כחוסר מוכנות מצד ממשל אובמה להשתמש בכוח צבאי, אפילו נוכח שימוש בפועל בנשק להשמדה המונית. אובמה נסוג מהשימוש בכוח צבאי כתגובה לשימוש בנשק כימי בסוריה, למרות שבסוף 2011 הוא קבע במפורש ששימוש כזה יהווה חציית קו אדום והוסיף מסר משתמע, כי אופציית המעורבות הצבאית מונחת על השולחן. חוסר הרצון להתערב צבאית בסוריה עלול להצביע על חוסר רצון דומה בנכונות לעשות זאת באירן.

מדיניות של מניעה

אולם ניתן לפרש את המהלכים בצורה שונה למדי. לא יהיה זה מופרך להניח שאובמה בורר את הקרב הבא שלו במזרח התיכון. אם מקבלים את ההנחה שלא סביר כי הממשל יעשה שימוש בעוצמה צבאית בשני משברים במזרח התיכון, הרי שההמנעות מהתערבות צבאית בסוריה יכולה להתפרש דווקא כהגדלת הסיכוי לשימוש בכוח מול אירן. פרשנות חלופית זו מקבלת חיזוק מהעובדה שהתנגדות אמריקנית להתערבות בסוריה מקורה בין היתר בחוסר הוודאות סביב התשובה לשאלה: כיצד ניתן להתערב צבאית במדינה באופן אפקטיבי: באיזה סוג כוח להשתמש, כנגד אילו מטרות, ובשמו של איזה אלמנט באופוזיציה? במקרה של אירן, האופציות הצבאיות מוגדרות ביתר קלות, במיוחד אם מתוכנן שימוש ממוקד בכוח כנגד מתקני גרעין. התערבות בסוריה, גם אם השימוש בנשק כימי הוא הסיבה לה, פירושה התערבות במלחמת אזרחים משתוללת, קרי הימור לא פשוט. באירן לעומת זאת, השימוש בכוח צבאי אמור להיות הרבה יותר מדויק וממוקד.

אולם מעבר לסוגיית האמון בכוונותיו של אובמה, ומעבר לפרשנות של ההתפתחויות בסוריה, עדיין קיים בלבול באשר למדיניות ארצות הברית כלפי הסוגיה האירנית, שמכוון ליכולתו של אובמה לקיים את מדיניות המניעה, גם אם הוא מחויב לה בתוקף. במאמץ לבסס את מחויבותו לדבוק במדיניות של מניעה ולדחות את מדיניות ההכלה, הצהיר הבית הלבן ששירותי המודיעין שלו, בגיבוי מידע מפקחי הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, יספקו מידע בעיתוי מדויק, שיאפשר לנקוט פעולה ברגע שאירן תגיע לפריצת דרך ותפנה לפיתוח נשק גרעיני . אולם עולות כמה שאלות מטרידות בנוגע למדיניות המניעה הנוכחית. ראשית, קשה להתעלם מהעובדה שהערוץ ה"דיפלומטי" לפתרון הבעיה האירנית נכשל, למרות שהממשל האמריקני עדיין לא הודה בכך. שנית, כאשר שוקלים את הצעד הבא, האם ארצות הברית באמת יכולה להסתמך על ההנחה שהיא תשיג מידע אמין על החלטת אירן לפתח נשק גרעיני? וגם אם כן, האם במקרה כזה, אירן עדיין תהיה במצב שבו השימוש באופציה צבאית יהיה ריאלי ויאפשר להפוך את מה שכרגע הוא מסלול ודאי לעבר יכולת גרעינית צבאית? והחשוב מכל, האם ארצות הברית תהיה מוכנה ברגע האמת לעשות שימוש בכוח כדי להתמודד עם אירן?

שאלות אלה עולות ביתר חריפות על-רקע טענות שמעלים מומחים שונים. בעוד שחלקם ממשיכים לדבוק בטענה שכל הסטה של חומר גרעיני לעבר תוכנית צבאית יתגלה ללא ספק על-ידי פקחי הסוכנות לאנרגיה אטומית, מומחים אחרים ממשיכים לבחון את אופציית ההכלה, בעקבות ספקות מסוימים שיש להם באשר להנחה שהחלטה אירנית בהכרח תזוהה, ו/או שיהיה די זמן לעצור את אירן במידה שכן. לא ייתכן ששתי העמדות יתגלו כנכונות, והנימוקים המטילים ספק ביכולתה של ארצות הברית לעצור את אירן על סמך מידע שיגיע בעיתוי המדויק נראים מבוססים למדי.

פעולה צבאית

ההיסטוריה עתירת כשלי מודיעין. במקרה זה, ההסתמכות על פקחי הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית שיספקו מידע מדויק בזמן עלולה להתגלות כהרת אסון - ולא משום איכותם של הפקחים, אלא יותר בשל התנאים המגבילים תחתם הם פועלים. הביקורות הנוכחיות במתקני הגרעין באירן אינן מתבצעות על-פי "הפרוטוקול הנוסף" (Additional Protocol) המחמיר יותר, אלא בכפוף להסכמי פיקוח בעלי השם המטעה "המלאים" או "המקיפים". הליכים אלה אינם מקיפים ואינם מלאים. יתרה מכך, אירן יכולה להחליט לקצץ עוד את כנפי הפקחים, או, בתרחיש הגרוע ביותר, לגרש אותם, וכך ליצור מצב שאינו בר הגנה. האם זה מה שיגרום לארצות הברית לשקול פעולה צבאית? מבלי שתצוץ סיבה נוספת לדאגה, הדבר מוטל בספק. לכל היותר, מועצת הביטחון של האו"ם תשמיע אזהרה נוספת, שרק תספק לאירן זמן נוסף לבצע את פריצת הדרך כשהיא נטולת פיקוח.

התרחיש המטריד אף יותר שנדון בגלוי לאחרונה, הוא שאירן מנהלת במקביל תוכניות סודיות להעשרה ולפיתוח נשק גרעיני. בשל המגבלות שהוטלו על פקחי הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, והמגבלות המובנות של איסוף מודיעין, תרחיש זה לא ניתן לביטול.
בדוח שחיברו קאהל (Kahl) ועמיתיו בנושא ההכלה, נטען כי "ממשל אובמה מחויב ובצדק למנוע - לא להכיל - אירן גרעינית, אולם... מאמצי המניעה, לרבות השימוש בכוח, עלולים להיכשל". על בסיס זה טוענים המחברים שארצות הברית תיאלץ אולי בסופו של דבר לעבור למדיניות של הכלה, למרות העדפותיה הנוכחיות. קולין קאהל, המחבר המוביל של דוח זה, שימש בעבר כיועץ לענייני המזרח התיכון במשרד ההגנה האמריקני, ולכן עשוי לשקף את החשיבה של הממשל בנושא זה.

היה וההשלכות של חששות אלה לא יזכו לטיפול ישיר, ומדיניות המניעה של ארצות הברית לא תשתנה בהתאם ובמהרה - יש סיכוי רב שהכלה של אירן גרעינית תהפוך למדיניות ברירת המחדל של ארצות הברית, למרות שנכון לעכשיו אובמה דוחה אותה במוצהר.