חמינאי אינו הדילמה שלנו

אחת למספר ימים או שבועות, מרגיש כל כתב צבאי או מדיני צורך לערוך רוויזיה בספקולציה הקודמת שלו, בשילוב עם ספקולציות של אחרים, לגבי שאלת הטיפול באיום האירני. אמיר עושה זאת שוב במאמר הנ"ל. למעשה, אין חידוש של ממש בדברים, לא מידע חדש ולא זווית ראייה חדשה, אלא סידור מעט שונה של אותם רעיונות ואותן סוגיות, שמזה שלוש שנים ויותר מתמקדות בשלוש שאלות יסוד:

א. מהי המטרה האמיתית של אירן וכיצד משתלבת בה תוכנית הגרעין, ועד כמה תהיה מוכנה אירן להסתכן בקידום התוכנית לנוכח פני סיכון לאומי ממשי כזה או אחר;

ב. מה מלמד אותנו המודיעין על מצבה של התוכנית בכל רגע נתון, מהם פערי המידע בין ישראל לגורמים מערביים אחרים ומה רמת הסמך של המידע המודיעיני;

ג. לאן באמת הולכים ארה"ב והמערב?

אנסה להציג את התשובה שלי לכל אחת מהשאלות, ומתוך שילוב של התשובות ניתן יהיה להסיק את המסקנות הנכונות להערכת מצב ריאלית לישראל.

מלבד שלוש השאלות הנ"ל, שהן אוניברסליות למערכת הבינלאומית כולה, מול ישראל עצמה ניצבות שאלות נוספות, ייחודיות לה, כגון: התפתחות מכלול האיומים סביבה, ובתוך המכלול מקומו של הציר אירן-סוריה-חיזבאללה.

• שנת הכרעה - אין דבר כזה. בה-פקטו, שנת הכרעה היא השנה שבה יחברו גורמים רלוונטיים שונים לכלל מצב הכופה מעשה. מאחר שלכל אחד קבוע זמן אחר, ו"מסה קריטית" משלו, החלטת-הביצוע תגזר לא רק מעובדות ישירות, אלא גם משיקולים פוליטיים ואסטרטגיים שגם להם קבועי-זמן "נזילים" והם עצמם אינם חלק מתוכנית הגרעין האירנית. שנת ההכרעה תיווצר בדיעבד ולאחר המעשה.

• תירוץ הבחירות באירן - להערכתי, הנובעת מצפייה בהתנהלות אמריקנית רב-שנתית, מדובר בתירוץ הנובע מחוסר רצון אמריקני (בעיקר של משטר אובמה) להפעיל כוח צבאי. לחוסר הרצון כמה וכמה סיבות ידועות ומוכרות היטב: מצב כלכלי, גישה קונסטרוקטיביסטית, סדר עדיפויות "חדש", "עייפות החומר" מלהיות "שוטר העולם", מצב משק הדלק החלופי ממקורות אמריקניים לדלק ממקורות המזרח התיכוניים, העדר שותפים אמיתיים באירופה לנשיאה בנטל, תסבוכות פוליטיות מול רוסיה וסין בשל התחדשות המאבק על הגמוניה עולמית, ועל שיוויון מעצמתי במערכת הבינלאומית ועוד. הבחירות באירן אינן עתידות לשנות דבר, משום שהמשטר דאג מבעוד זמן לנטרל את מי שעלולים היו לסכן את ההגמוניה הפנימית שלו. המצב הכלכלי, ככל שהוא לא נוח, אינו עתיד לשנות את המדיניות הלאומית הבסיסית, ובמידה ותוכנית הגרעין תותקף, יתכן מאוד שהתמיכה הציבורית בה רק תגבר.

• לאן הולכת אירן? - די ברור מהתנהלות אירן שהמשטר הנוכחי מוביל אותה בדרך המכוונת להציבה בשלב ראשון במעמד של מעצמה אזורית בכירה, ובשלב שלאחר-מכן במעמד של מעצמה עולמית. שני המנופים להשגת מטרה זו, הם:

• תוכנית הגרעין, שיש בה גם יוקרה וגם עוצמה צבאית. עוצמה זו בשילוב עם הנחישות הטבעית של אירן וגודלה הפיסי, עשויים להפכה לכוח עולמי משמעותי תוך כעשור. לכך מצטרפים כמובן משק הנפט ויכולות טכנולוגיות לא מבוטלות, שאירן מפתחת כחלק מתוכנית הגרעין וכחלק מתוכנית ההתעצמות הכללית שלה;

• האיסלאם כאידיאולוגיה, והישגים פוליטיים ואסטרטגיים (לרבות הגרעין) כהוכחה ליכולת המשולבת אירן-איסלאמית להביא תוצאות.

זו תוכנית-העל האירנית, וכל עוד תמשיך להיות כזו, תמשיך אירן הן בתוכנית הגרעין והן בהתפשטות האזורית המתמדת שלה. גם אם כאן או שם תעשה ויתור מקומי או זמני, יהיה לוויתור כזה משמעות טקטית ותכסיסית ולא משמעות של שינוי קו או וויתור על המהות.

• מרכז כובד - אין מרכז כובד אחד. הגוש האירני (הנשען על השיעה המוסלמית) הוא מערך אסטרטגי זמני, שנועד לקדם את מטרת-העל האירנית. גוש זה, בשל האיומים שהוא משרה סביבו, מהווה איום על המערב, אבל לא פחות מכך על המדינות המוסלמיות הסוניות, שכיום אינן מלוכדות ואינן מאורגנות בדומה לאירן, ולכן סובלות מנחיתות אסטרטגית ברורה. אם ימשיך ציר זה להתחזק, כשבמקביל ממשיך המערב, המקורב יותר לסונה האיסלאמית, "לשרוף זמן" ולעורר חוסר אמון גובר אצל בני בריתו לשעבר, לא רק שלא יבלום את אירן, הוא ייצור במו ידיו ומחדליו את הגוש הסוני המקביל. כאשר יתגבש הגוש הסוני בגלל האיום השיעי, מרכז הכובד של פעולתו לא תהיה דמוקרטיזציה של המדינות המרכיבות אותו, אלא הגמוניה איסלאמית עולמית. כלומר, חוסר האונים המדומה (מבחירה כביכול) או האמיתי של המערב אינו מוביל בהכרח, כפי שטועים אחדים לחשוב, להתמקדות בענייני פנים, כלכלה וחברה, אלא למאבק אידיאולוגי-דתי. מאבקים אלה, כפי שמלמד הניסיון ההיסטורי, הם הקשים, האלימים, והאכזריים ביותר. כלומר: המערב במו ידיו מקדם את השלב האלים הבא של התגבשות סדר עולמי המוליך ל"התנגשות ציביליזציות". שכן, מי שינצח במאבק הפנים-איסלמי, יוותר כברירת מחדל, מנהיג האיסלאם העולמי שהוכיח את יכולותיו ועליונותו.

• מעצמות-על, ומעצמות-אזוריות - היכן ממוקמת אירן - אירן כבר כיום היא מעצמה אזורית על-פי כל קנה מידה מקובל, ובכל הפרמטרים המרכזיים: אוכלוסיה, שטח, מיקום, אוצרות טבע, יכולת טכנולוגית, ארגון וניהול פנימי, מעמד פוליטי והשפעה בינלאומית. לאחרונה פורסמו ידיעות שאירן החליטה, מתוך חתירה להגשמת מטרות-העל שלה, על מדיניות של עידוד הילודה, כלומר העצמה פנימית באמצעות דמוגרפיה אינפלציונית, בנוסף לתוכנית הגרעין ולקניית השפעה בעזרת כסף הנפט, ייצוא טרור ועוד. גם מהלך זה מעיד על כוונותיה ארוכות הטווח להפוך למעצמת-על. גם אם לא תימנה בשלב הראשון על המעצמות הגדולות, כבר לא תמצא באופן מובהק בקבוצת המעצמות האזוריות. אם תצלח תוכניתה הגדולה להשגת הגמוניה בעולם המוסלמי, תתקרב צעד נוסף ומכריע למעמד של מעצמה עולמית. ההתנהלות האירנית בכל תחומי הפעולה העיקריים, מעידה על דרכי החשיבה המנחות את התנהלותו המשטר, ומי שמתעלם מכך אינו עושה טובה לעצמו, או לעולם.

• עיסוק אובססיבי בשאלות טכניות וטקטיות הוא מעשה בת-יענה - כל תיאום עם ארה"ב, אירופה ובעלי ברית אחרים בשאלת אירן מבורך, אולם איננו עיקר בנוגע להחלטות האסטרטגיות. אלו צריכות להגזר ממטרות-העל של אירן, ולא מנתון מקרי כזה או אחר שאינו משנה מהותית את הראייה הכוללת. תיאום מדוקדק של המודיעין, השאלה כמה ק"ג אורניום מועשר יש בידי אירן, מידת ההשפעה של הסנקציות הכלכליות, סוגיות אזוריות אחרות כבעית הסכסוך הישראלי פלשתיני, הבעיה הסורית ועוד - הם פרטים בתמונה הגדולה. כאשר הפרטים הופכים לעיקר, והאירנים משתכנעים שזה המצב הן בישראל והן אצל המערב, מטרת-העל לא תשתנה אפילו במילימטר. דחיקת הקץ על-ידי ארה"ב לכיוון של המתנה לתוצאות הבחירות באירן, היא כאמור רק תירוץ, המעיד על חוסר מנהיגות, חוסר החלטיות, ואפילו מוכנות להתקפל בפני שלל האיומים האמיתיים והמדומים שמייצרות אירן והציר המונהג על ידה. זו בפשטות חולשה, וחולשה בדומה לווקום, מזמינה יוזמה של הצד הנחוש יותר.

לסיכום

ישראל והמערב "משחקים באש" מול אירן. ככל שחולף הזמן, אירן מחזקת את יכולותיה בתחום הגרעין ובטכנולוגיות צבאיות אחרות, מחזקת את אחיזתה המרחבית ואת השפעתה באזור ועתה מקדמת טוב ומהר, גם בעזרת רוסיה, את מאבק ההישרדות של אסד. אם יצליח מאבק זה, תתחזק אירן עוד יותר, וכבר התחילה בחתרנות בכמה מנסיכיות המפרץ הפרסי, כחלק מהמאבק הכלל-איסלמי. לפיכך, וכדי להגן על האינטרסים שלה ועל מעמדה באזור, ישראל חייבת לשנות את מהלך המלחמה הפנימית בסוריה באמצעות מכת-מנע אווירית חזקה ומהירה שתשנה את מאזן המלחמה, מבלי להתייצב במובהק לצד זה או אחר. מטרות התקיפה צריכות לכלול: טילי ק"א, טילי ק"ק כבדים, שני הבסיסים הראשיים של ח"א הסורי על מטוסיהם ופגיעה במסלולים הארוכים המשמשים את הרכבת האווירית האירנית והרוסית התומכות באסד. אם יגיב אסד, תבוא מכה שניה ובה יושמדו מאגרי הנשק הכימי, מוסדות המימשל, תשתיות תחבורה, ויחידות שריון. התהליך יתגלגל הלאה בהתאם תגובות אסד/חיזבאללה לתחומי דרום לבנון ומזרחה לרמת הגולן.¹

ישראל מהמרת על ארה"ב ולנוכח מדיניות אובמה אינני בטוח שבשכל רב. אמנם, פערי היכולת בין ישראל לארה"ב מאפשרים לארה"ב לתקוף באירן גם כשיהיה לאירן מתקן גרעיני אחד או יותר, וגם לא לתקוף כלל, משום שארה"ב היא בכל זאת מעצמה עולמית. לישראל אין פריבילגיות כאלה, גם בשל ממדיה הקטנים וגם בגלל שלל האיומים הישירים האחרים המתפתחים סביבה, בין היתר בהשראת הפסיביות והחולשה האמריקניות. ארה"ב תוכל לתקוף יותר מפעם היה ויתברר שתקיפה ראשונה לא השיגה את התוצאה הרצויה. ישראל תתקשה בכך הרבה יותר ולכן, אסור לה להניח לאירן להמשיך בפיתוח מכלול יכולותיה ותשתיותיה - לא בתחום הגרעין, ולא בתחום הבסיסים הפריפריאליים שהיא מקימה סביב ישראל, ובכלל זה הרצף הטריטוריאלי היבשתי דרך עירק, סוריה ולבנון. ישראל צריכה להמנע מצורך להילחם בכל החזיתות בעת ובעונה אחת, ואיני רואה דרך להשיג זאת אלא בשיטה המתוארת לעיל.