|
|
אין במה להתגאות [צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
|
מצעד הגאווה 2013 יוצא לדרך. בוויכוח שהשתתפתי בו לאחרונה, קטלו אותי המשתתפים האחרים, כיוון שסברתי - שאסור לאפשר להומוסקסואלים לאמץ ילדים. זכיתי לתארים "חשוכה" ו"גזענית", ומשתתפים מסוימים המליצו להחרים אותי בשל דעותיי, שאותן הגדירו כ"אלימות ופוגעניות".
לו רק ידעו...
ובכן, אביה של בתי הוא "כזה": גיי, מתחנגל, הומו. כך הוא נולד כנראה. מאז שזוכר הוא את עצמו נמשך לגברים. כששאלתי אותו לדעתו על מצעד הגאווה, אמר שאין במה להתגאות. לדעתו, אכן לא רצוי לאפשר להומוסקסואלים-גברים לאמץ ילדים - מאחר שמדובר בנטייה שלכתחילה אינה טבעית.
יאמרו אותם אנשים, שהתווכחו איתי - שההומופוביה קיימת גם בקרב הומוסקסואלים. תשובתי להם תהיה, שקבוצה קטנה וקולנית של אנשים מהקהילה ההומו-לסבית דורסת כל מי שמעז לחשוב אחרת מהמיין-סטרים המקובל היום. לשיטתם - להיות הומו זה בסדר גמור, אין בכך כל בעיה, וכל מי שמעז לחשוב אחרת הוא, כאמור, גזען, חשוך, אלים.
כן, אני הומופובית
אנו חיים בתקופה שהיא סוג של טורנדו חברתי. יש לברך על כך שהומוסקסואלים אינם נרדפים עוד, שהתופעה אינה נחשבת מחלת נפש, שהחוק לא מאפשר לשוטר לעצור הומוסקסואל. יחד עם זאת, קיים חיפוש חברתי אחרי מקומם בחברה. גם חיפוש זה הוא מבורך בעיניי. האם ניתן לשלב אותם בצבא? האם יש לכבד את דרך חייהם ולאפשר להם להצהיר על עצמם? להגדיר ולגדר את עצמם?
מצד שני, כשתיאלם תרועת הפסטיבלים - ייוותרו הקרבנות של הפתיחות המוגזמת הזאת: הומוסקסואלים בודדים, שלא הצליחו לבנות משפחות, אנשים ששילמו מחיר יקר על זכות ההגדרה. ועוד לא דיברנו על אותם שהם נשאי איידס - אם כי העט רועד בין אצבעותיי כשאני כותבת על כך - כי שוב אצטייר כהומופובית.
אז אולי אני הומופובית, שיצאה מהארון. כן - אני לא רואה באורח החיים הזה נורמה תקינה. ומצד שני, טוב שהתופעה מטופלת וזוכה לתשומת לב.
ואולי בעתיד נזכה לקיים את מצעד הענווה והחמלה, שבו אף אחד לא ירגיש צורך להכריז על אורח חייו כמשהו להתגאות בו, וכולם ילמדו משהו מכולם.
רק, לכאורה, לפי שעה
