התגובות לבחירות באירן הן מקרה בוחן שממנו עולה מסקנת חובה: ישראלים חייבים לקחת את המזרח התיכון ברצינות. לא ייתכן הרי, שלא נבין כולנו באמת, כיצד חיה, עובדת ונושמת השכונה שלנו.
הינה, בדיון לגבי ההבדלים בין הדמוקרטיה המערבית למשטר ברפובליקה האיסלאמית, אמר בעבר המנהיג העליון של אירן, האייתוללה עלי חוסיין חמינאי את המילים הבאות: "טוענים שאנחנו ברפובליקה האיסלאמית אנשים בלתי צפויים, המונעים על-ידי הקפריזות שלנו ולכן אי-אפשר לסמוך עלינו ולאפשר לנו אנרגיה גרעינית. זה תמיד הצחיק אותי, שהרי אם קיימת שיטה פוליטית בלתי יציבה בעליל, הרי זו הדמוקרטיה המערבית".
חמינאי הסביר את דבריו באומרו כי "אם הרוב יחליט שמותר לשעבד חברי גזע מסוים, קריאה זו תהפוך לחוק. אם הנשיא יקבל את אישור רוב הקבינט, הוא יוכל להטיל על מדינה אחרת פצצה אטומית - כפי שאכן נעשה בעבר (במלחמת העולם השנייה). לעומת זאת אצלנו, ברפובליקה האיסלאמית, קולם של רוב התושבים נלקח בחשבון ואף מכריע בסוגיות מסוימות, אך בנושאים הרי גורל הקשורים בנפשנו כל אחד מאיתנו - כולל עבדכם הנאמן - כפוף לחוקים הנצחיים של האל ואשר לא ישתנו ולא יתהפכו לעולם. אז מי כאן לא צפוי ולא יציב?"
בבואנו לדון בבחירות באירן, יש לשים לב לדברים אלה של הרהבר, או המנהיג העליון ואין לזלזל בחשיבותם. בעוד שדבריו בנוגע למבנה הדמוקרטיה המערבית עשויים להיות נכונים, אמירותיו בנוגע לאירן רחוקות למדי מהמציאות.
בעשורים הראשונים לקיומה של הרפובליקה, היה בה ניסיון כנה לדיאלוג והשתתפות פוליטית פלורליסטית, כמו גם ניסיון לאזן בין צד זה לבין האבסולוטיזם השלטוני שהוא מנת חלקה של הרפובליקה האיסלאמית. כל זה היה נכון עד לשנת 2009, השנה בה נבחר מחמוד
אחמדינג'אד בשנית לנשיאות אירן.
הרפובליקה האיסלאמית ניסתה עד לנקודה זו "לתמרן" בין דמוקרטיה לבין תיאוקרטיה, אך ניסיון זה הגיע לקיצו בשנת 2009, לאחר תוצאות הבחירות, כאשר כוכבי המהפכה הירוקה וגיבורי העם בעבר ובהווה, הוצגו לראווה באסירי מדים, כשסימני העינויים ניכרים בעיניהם, בעודם מתוודים על אינספור פשעים כנגד המשטר שלא היו ולא נבראו.
מאז, משטר האייתוללות הפסיק לעשות כל מאמץ ולתמרן בין דמוקרטיה לדיקטטורה והלך לחלוטין לעבר הכיוון השני: פשיזם נוסח סטלין.
המסמר האחרון בארון הקבורה של הדמוקרטיה האירנית, הגיע לפני שבועיים כאשר מועצת השומרים, מועצה דתית המאשרת את המועמדים לבחירות לנשיאות, פסלה את מועמדותו של אייתוללה עלי אכבר האשמי רפנג'אני, עמוד תווך מרכזי וחשוב ברפובליקה האיסלאמית ויד ימינו של אייתוללה חומייני, מגדולי המהפכה של 1979 והנשיא לשעבר.
אין הבדל רב בין טיפול זה במועמדים מהאופוזיציה כמו הטיפול במנהיגי ברית המועצות לשעבר טרוצקי, ז'נובייב וכל יתר המנהיגים אשר נמחקו, מטאפורית מדפי ההיסטוריה ולאחר-מכן פיזית בידי כוחות המשטר.
תמונת המצב שהייתה פעם מורכבת, נעשתה פשוטה למדי. שם המשחק באירן היום הוא דיכוי, כלפי פנים וכלפי חוץ. דיכוי ההתקוממות הפנימית, כמו גם הצורך לסייע בדיכוי המורדים הסונים במדינות השכנות כמו סוריה ועירק. המשטר האירני אימץ לחלוטין את שיטתו של אביו של בשאר אל-אסד חאפז (כמו גם של בנו), לפיה "דבר אינו מצליח כמו הדיכוי" (Nothing succeeds like suppress).
ואיך זה משפיע עלינו? היות שכל המועמדים נבחרו בקפידה על-ידי מועצת השומרים והמנהיג העליון, אין שום הבדל ביניהם ביחסם כלפי "השטן הקטן" (ישראל) ו"השטן הגדול" (ארה"ב), הנשלט בעצם על-ידי חמינאי עצמו. על-פי כן מבחינת האיום של אירן גרעינית ויחסו של המנהיג החדש למירוץ ההתחמשות, אין שום חשיבות מבחינתנו מי ינצח בבחירות הללו.
בחזרה לדבריו של המנהיג העליון, הרפובליקה האיסלאמית כיום אינה כפופה לחוקי האיסלאם הנצחיים, אלא היא זו דווקא שמונעת בידי הקפריזות של מנהיגה - היא היא האוליגרכיה.
מסקנה וביאורים אלה, רק מחדדים את ההבנה, שבמדינת ישראל עלינו לקחת את האיסאלם, אירן, סוריה והמזרח התיכון כולו ברצינות ולא להסתפק רק בלימודי השפה הערבית, בכמה מן התיכונים.
המודל הראוי נמצא כיום באקדמיה, בכמה מהפקולטות בעולם. בישראל, הגוף היחיד הפועל עם תוכנית לתואר ראשון המקיפה את המזרח התיכון על שלל מורכבויותיו היא התוכנית למזרחנות של המרכז האקדמי שלם, אשר מחייבת את הסטודנט ללמוד לא רק שפה ערבית, אלא גם תרבות, ספרות, היסטוריה, פילוסופיה וגם לצרוך תרבות ערבית יומיומית כמו מוזיקה, דרשות וטלוויזיה. וזו גם הדרך הנכונה והראויה בחינוך האלמנטרי: ליצור לימודי חובה במזרח תיכון וערבית עוד מבית-הספר היסודי, עבור בתיכון ועד לבגרות.
