סחי

פיגועים

שני פיגועים מתחרזים: אווי מרמרה ושירת ברברה.

פראיירים אינם מתים, והטובלים בקישון - כן

יש ימים, שאני בוש בכך, שאני אזרח מדינת ישראל, שלחם להגנתה - למשל, אתמול, כששופט בחיפה דחה את תביעת הצוללים בקישון לפיצויים.

נכון, אין מידע ודאי. זו סוגיה, שטרם נפסקה סופית על-ידי המדע, אך לא צריך להיות אונקולוג מדופלם, כדי להבין את הקשר בין עבודתם הצבאית לבין מחלותיהם. רק פרקליטים ממולחים ושופטים, שמנותקים מהמציאות, יכולים לדון בסוגיה בריחוק מדעי (אם בן משפחתם אינו מעורב בה, כנראה).

גילוי נאות: אני מכיר כמה מהתובעים, שנדחו בקש.

בתי-משפט אינם המקום הנאות להסדרת העניין - אלא הצבא, ששלח אותם בחוסר אחריות להתאמן בסחי של הקישון (האם הטיפשות הסתיימה כבר?!), שלידו יוּרת הגיהינום נראית כמו חלום ורוד.
ודרך אגב, המדובר לא רק באנשי שייטת 13, אלא גם בחיילים פשוטים מגדודי הגישור של חיל ההנדסה ובעוד, שהתאמנו במים הארורים של הקישון.

אם לא שם - איפה הם סורטנו? ולמה דווקא הצוללים והטובלים בקישון?!

פראיירים אינם מתים, והטובלים בקישון - כן.

וכפי שכתב משוררנו הלאומי - וזה נכון גם לגבי מנוצלי השואה:
"וְאִם יֶשׁ-צֶדֶק - יוֹפַע מִיָּד!
אַךְ אִם-אַחֲרֵי הִשָּׁמְדִי מִתַּחַת רָקִיעַ
הַצֶּדֶק יוֹפִיעַ -
יְמֻגַּר-נָא כִסְאוֹ לָעַד!
וּבְרֶשַׁע עוֹלָמִים שָׁמַיִם יִמָּקּוּ;
אַף-אַתֶּם לְכוּ, זֵדִים, בַּחֲמַסְכֶם זֶה
וּבְדִמְכֶם חֲיוּ וְהִנָּקוּ".

אנשים יקרים
גנבתי מעוזי, חברי:
והוא שנאמר -
הנשיא - איש יקר מאוד.
ראש הממשלה - איש יקר.
הנתינים?
שַלמו ושִתקו.

עזבו

רק כשהגיע האוטובוס, שלקח אותנו לסיור, הבנתי את טעותי: הוועידה כללה טיול לסגוביה ולא לסביליה. לא נורא. היה מעניין ויפה: חצי יום של תענוג ושל חילוץ עצמות בהדרכת מדריכה חביבה, שדברה בגאווה, וידעה המון.

כל הדרך לסגוביה דיברה המדריכה על ההשפעה הערבית על תרבות ספרד. הארמון המרכזי בסגוביה נקרא, אלקאסר (מבצר - בערבית), והבנייה בעלת ניחוחות מזרחיים. וזו אינה הדוגמה היחידה להשפעה הערבית על ספרד.

הארמון הזכיר לי את שיעורי ההיסטוריה על הרנסנס של המאה האחת-עשרה, שבו החלו להתפתח הערים באירופה. מצד אחד על גבעה רמה מבצר-ארמון, המוקף משני צדיו בנחלים. מצד שני - הכפר. גם הוא על גבעה. בתווך ליד הארמון הכנסייה ומנזרים, החוסים בצל הארמון.

המדריכה מסבירה בנועם, כי על ספרד השפיעו הערבים והיהודים; בחיוך כבוש שאלתי מה קרה ליהודי ספרד.

הם עזבו, אמרה המדריכה, באחד השיאים של תקינות פוליטיות, ששמעתי מימיי.

גם בסיורי בהונגריה הסבירו לי, שהיהודים עזבו בשנות מלחמת העולם השנייה את המדינה.

אתה מחייך, אמר חבר לא-ישראלי.

כן. משפחתי חייתה בספרד, אמרתי לו, והם גורשו בשנת 1492 באלימות, ברוע-לב ובזדון - עד שפרנסי הקהילה קיללו את ספרד, והטילו עליה חרם, שהחזיק מעמד כ-450 שנה.
החמודה, כמובן, לא תספר זאת, הוא חייך.