תנועות אופוזיציה זוכות בדרך כלל לתמיכה ציבורית ולאהדת ההמונים, כיוון שהן מותחות ביקורת על שלטון מושחת ומדכא, ואהדה ציבורית זו מאפשרת להן להגיע לשלטון, בצורה דמוקרטית או באופן אלים. בשלב הראשון הציבור מרוצה מן המצב החדש כי הוא בטוח שהתנועה האהודה שהייתה באופוזיציה תתנהג עם הציבור בהגינות ודרך דמוקרטית כשבשלטון. אלא שמרגע שתנועת אופוזיציה מתיישבת מאחורי הגה ההנהגה, היא הופכת לאליטה שלטת, עליה להטיל חוק וסדר על התושבים, ועליה מוטל לספק להם את כל מחסורם - מזון, מי שתיה, תעסוקה, בריאות, תשתיות, ותקווה שהדברים מכאן ואילך יהיו טובים יותר מבעבר.
אלא שבדרך כלל אין לתנועות אופוזיציה ידע בניהול מדינה, שכן המאבק נגד השלטון הקודם אינו נותן להן ניסיון בכל אותם עניינים ולבעיות שאת מרביתן יצר השלטון הקודם, ושעתה, לאחר שהפכו הן לשלטון, עליהן לתת להן פתרונות. וכאשר השלטון החדש צריך להטיל מסים ומשמעת על התושבים האזרחים, מתחילים לראות אותו בצורה דומה לזו שבה ראו את השלטון הקודם שאותו סילקו. וכיוון שלשלטון החדש אין בדרך כלל פתרונות קסם למצוקות האוכלוסיה, כעבור זמן קצר הלגיטימיות שלו הולכת ופוחתת, בעיקר אם ראשיו מנצלים באופן מושחת את כוחם.
התפתחות דטרמיניסטית זו מתרחשת לנגד עינינו בכל מקום שתנועות איסלאמיות הגיעו לשלטון. כך הוא המצב באירן, בעזה, בתוניסיה ולאחרונה גם במצרים.
מוחמד מורסי ועמו כל תנועת "האחים המוסלמים" ניצבים בפני בעיות גוברות והולכות, וב-30 ביוני 2013, ביום שבו תמלא שנה לעלותו של מורסי לכס הנשיאות, מתוכננות הפגנות המונים רבות כדי למחות על עצם השתלטות "האחים" על המהפכה שבה התחילו צעירים חילוניים, ליברליים ומודרניים, שלא רצו את מובארכּ, אבל את "האחים" הם רצו עוד פחות.
ניהול סכסוכים מזרח תיכוני
במהלך שנת שלטונו של מורסי, גולשת מצרים במהירות אל כמה ביצות בעייתיות מאוד. אחת היא הסכסוך השיעי-סוני, שקיבל זריקת עידוד מאירועי הדמים בעיר הסורית אלקוסייר, שכבשו אנשי חיזבאללה השיעים מידי המורדים הסונים באכזריות רבה ותוך רמיסה ברוטלית של זכויות האדם של האזרחים שהיו נצורים באלקוסייר. ב-20 ביוני, נערך בקהיר כנס רחב של גדולי פוסקי-ההלכה הסונים, שבו נמתחה ביקורת קשה על התנהגות השיעים, בעיקר בסוריה. שייח'ים סונים מאיימים לשחוט את לוחמי חיזבאללה, שהם שיעים, לאחר שהוכרזו ככופרים. מורסי הכריז ברבים על ניתוק היחסים הדיפלומטיים בין מצרים וסוריה, על סגירתה של שגרירות מצרים בדמשק ועל החזרת הדיפלומטים שלה משם.
אלא שהדברים אינם מצטמצמים בסוריה, אלא גולשים לתוך מצרים. ביום ראשון, 23 ביוני, פרצה קבוצה של סלפים לביתו של חסן שחאתה, ראש העדה השיעית הקטנה של מצרים, הנמצא בכפר זאוויה אבו מוסלם ליד גיזה, ושחטה אותו יחד עם עוד ארבעה מקהילתו. תשעה נוספים נפצעו באירוע. מצרים הזדעזעה עד ליסוד בשל מספר סיבות, ובראשן התעוזה של הסלפים, החושבים במונחים של המאה השביעית ומתנהגים על-פי הכללים שהיו נהוגים לפני 1400 שנה. הם מאתגרים את שלטון "האחים המוסלמים" המבוסס על יישום האיסלאם בעולם המודרני, העכשווי, ולא על שיבה למשבצת הראשונה של ההיסטוריה האיסלאמית. מצרים רבים חוששים מהחלקה של מדינתם אל הביצה הרותחת של סוריה ועירק, ורואים בשחיטה אירוע חמור מאוד העלול לחזור על עצמו ביחס לקופטים או לכל מתנגד פוליטי לדרכם של הסלפים.
הדברים מקבלים משנה חומרה כשבמקביל מתרחשים השבוע מספר אירועים חמורים נוספים בהקשר הסכסכוך הסוני-שיעי. האחד מתרחש בעיר צידון בלבנון, כשאחמד אלאסיר, שייח' סוני סלפי, מכריז כי צבא לבנון הוא ארגון הפועל תחת הנהגת ארגון חיזבאללה השיעי (עובדה נכונה וידועה) וקורא לכל חיילי הצבא לערוק ממנו. סרבנות נוסח לבנון. הצבא בתגובה התקיף את אחוזתו של השייח', וההתנגשות הביאה למותם של 17 חיילים ועשרות מתומכי השייח'. אירוע זה מצטרף למלחמה הבלתי פוסקת בין סונים ועלאווים תומכי אסד המתנהלת בין שכונות בעיר הנמל הצפונית טריפולי, על-רקע תמיכת הסונים במורדים של סוריה, והעלאווים - באסד.
האירוע השני התרחש השבוע בלונדון סמוך להייד פארק, ברחוב "אדג'וור רוד" שהוא מרכז הסצנה האיסלאמית של בירת בריטניה. המטיף הסלפי אנג'ם שודרי - שדבריו מזכירים את נאומיו של אוסמה בן-לאדן - הנהיג הפגנה של סונים נגד המשטר של אסד וחיזבאללה. זו הפכה לתגרת ידיים וחילופי צעקות בין המפגינים הסונים ובין תומכי אסד וחיזבאללה השיעים, שרבים מהם אירנים. אירוע זה מראה עד כמה קשורות הקהילות המהגרות לארצות המוצא, ואת מידת נכונותן להעתיק לאירופה את דפוסי ניהול-הסכסוכים הנהוגים במזרח התיכון. על ממשלת בריטניה לפרש את האירוע באופן הברור ביותר: המזרח התיכון עובר למרכז לונדון, ואם הרשויות בבריטניה ימשיכו להתעלם ממציאות זו, אזי תופעת השחיטה ההדדית הנהוגה במזרח התיכון לניהול סכסוכים דתיים ועדתיים תתפשט גם אל הממלכה המאוחדת, ושחיטת הפתיחה של חייל בריטי אירעה ברחוב לונדוני לפני כחודש.
ובמצרים הבעיות רק מתעצמות. לפני שבועיים הודיעה אתיופיה כי החלה את העבודות להקמת "סכר התקומה" על הנילוס הכחול - מקור המים העיקרי של הנילוס הזורם בהמשך לדרום סודן, לסודן ולמצרים. אם אכן יקום הסכר, ואתיופיה תעצור את זרימת המים למדינות הללו, יהיה זה גזר דין מות לתושבי מצרים. שכן הנילוס יהפוך לשלולית מצחינה של מים עומדים. מורסי התייחס לעניין זה בנאומיו האחרונים, וטון קולו, ההופך לצרחני בכל פעם שהוא מתייחס אליו, מעיד על המתח שגורם העניין למצרים. מורסי מאיים על אתיופיה בביטוי "כל האפשרויות מונחות על השולחן", כאילו שיש לו אופציה צבאית לטפל בסכר. הוא טוען שכל טיפה ממי הנילוס היא עניין קיומי ממש, ומצרים תשמור על כל האופציות כדי להבטיח את "הביטחון המֵימי" שלה. אך המצרי ברחוב יודע את האמת המרה: למורסי אין שום דרך לכפות על אתיופיה לאפשר למי הנילוס לזרום במורד הנהר, וכל איומיו הם איומי סרק.
מורסי עומד בפני כמה בעיות משפטיות פנימיות. קיימת נגדו תביעה משפטית על בריחה ממעצר חוקי בינואר 2011, עת פרצו אנשי חמאס ו"אחים מוסלמים" לכמה בתי כלא במצרים ושחררו מאות עצורים שמובארכּ כלא כדי להרגיע את ההפגנות נגדו. אם יפסיד בתביעה, עלול בית המשפט להכריז כי בחירתו הייתה בלתי חוקית, ובדיעבד - לבטל את הבחירות שהעלו אותו לנשיאות. בית המשפט המצרי מסוגל לעשות זאת, שכן כך בדיוק עשתה מערכת המשפט לבית הנבחרים, כשפיזרה אותו לאחר ש"האחים המוסלמים" זכו כמעט במחצית מושביו, בשל טענות פרוצדורליות.
הבעיה השנייה שניצבת בפני מורסי היא פרט מידע ההולך ומתפשט ברחבי מצרים, שעל פיו מי שזכה במרבית קולות המצרים בבחירות לנשיאות לא היה מורסי אלא שפיק, המועמד המתחרה. אך בשל דרישה שהגיעה מנשיא ארצות-הברית,
ברק אובמה, נאלץ הגנרל טנטאווי, אז ראש המועצה הצבאית העליונה, לזייף את תוצאות הבחירות לטובת "האחים המוסלמים". מידע זה זוכה לתפוצה במצרים, ואזרחים מצרים רבים מאמינים בנכונותו, ולו רק כיוון שהוא משתלב היטב עם תיאוריית הקונספירציה שלפיה כוחות זרים מנהלים את מצרים לטובתם, וזהו מקור הצרות של מדינה זו. מידע זה נחשב אמין, כי הוא מתקשר לסברה שהנשיא אובמה מנסה בכל כוחו לקדם את "האחים המוסלמים" כסוג של איסלאם שאיתו יכולה ארה"ב לחיות. זוהי הסיבה שאובמה נפגש עם מנהיגות "האחים" בביקורו בקהיר ביוני 2009 כאורחו של מובארכּ (אירוע שנתפס אז כתקיעת סכין בגבו של הנשיא המצרי), וזוהי גם הסיבה שאובמה הקיף את עצמו באנשי "האחים המוסלמים" ששולבו בסגל הבית הלבן.
בעיה נוספת המעיקה על מורסי בימים אלה היא הרמדאן המתקרב, שיתחיל כנראה ב-7 ביולי. הרמדאן השנה במצרים יהיה קשה במיוחד. הצום יהיה בימים חמים מאוד וארוכים מאוד יחסית לשנים שבהן חל הרמדאן בחורף. בימי הרמדאן, ובמיוחד בלילותיו, זורמים אנשים בהמוניהם לרחובות, מחיריהם של המזון והביגוד עולים בשל העלייה בביקושים, ולכוחות הביטחון יהיה קשה מאוד להשתלט על ההמונים. גם התגברות התודעה הדתית במהלך הרמדאן עלולה להעלות את המתח בין הקבוצות הדתיות, בעיקר הסלפים, ובין זרועות השלטון, וכל התנגשות עלולה להתפרץ בפרעות רחוב סוערות ורבות נפגעים.
בורח מהספינה הטובעת
השבוע התרחש אירוע שהוא כמעט ראשון מסוגו בעולם הערבי, והוא התפטרות של שליט מדינה מתוך החלטה שלו, כלומר ויתור יזום מצידו על השלטון. הדבר התרחש בקטר, המדינה המשפיעה ביותר כיום על העולם הערבי, כשהשליט - שייח' חמד בן ח'ליפה אלת'אני - החליט להעביר את מוסרות השלטון לבנו, תמים, בן ה-33. האמיר לא ציין את הסיבות להחלטתו, והעולם הערבי רוחש שמועות ופרשנויות. שמועה אחת אומרת כי אינו בריא, שכן הוא עבר כבר פעמיים ניתוחי כליה, ובמשפחה יש היסטוריה של שיטיון (דמנסיה). לכן הוא החליט להעביר לבנו את השלטון כל עוד הוא יכול, וגם אם אינו בריא, ללוות את בנו לתקופה משמעותית. לשם השוואה, חוסיין
מלך ירדן מינה את בנו למלך ימים ספורים לפני שמת, והדבר השפיע לרעה על תפקודו של עבדאללה השני, בראשית תקופת-שלטונו.
על-פי פרשנות אחרת, אמיר קטר ביקש לצאת מבימת הפוליטיקה בשיא כוחו, לאחר שהוכיח שהוא יכול להפיל דיקטטורים כמו מובארכּ, קדאפי, בן עלי, צאלח ואסד, הן באמצעות הכסף והן באמצעות ערוץ "אלג'זירה" שהסית את המוני הערבים נגד שליטיהם. על-פי גישה נוספת, הוא שואף לעסוק בשארית חייו במעשי חסד כדי להיכנס לספר ההיסטוריה כגדול הנדבנים האיסלאמיים מעולם. אחרים מדברים על רצונו להראות לעמיתיו שליטי ערב כי שליט ערבי אינו חייב להישאר דבוק לכסאו עד מותו או עד שמסלקים אותו, וכך להציב מודל חדש של מנהיגות ערבית היודעת גם לפרוש באופן מסודר.
יש אולי ממש בחלק מן ההערכות הללו, אך נראה כי הסיבה העיקרית לפרישתו של אמיר קטר היא אחרת לחלוטין. הוא האדם המזוהה ביותר עם ההצלחות הפוליטיות של "האחים המוסלמים" ועם "האביב הערבי", ההופך למרחץ דמים שהביא עד כה ל-100 אלף הרוגים בסוריה, 50 אלף בלוב, שלושה מיליון פליטים סוריים ועוד היד נטויה והחרב שלופה. הוא הבין שהוא הצית את המזרח התיכון ודרדר אותו למלחמה בין הסונה לשיעה, למאבקים בין שבטים ולהשתלטות האיסלאם הפוליטי על חלק מהמדינות. עכשיו, כשאין ביכולתו להביא לכיבוי האש, להיות במוקד העניינים אינו מעוניין, כשמצרים מתמוטטת על ראש "האחים המוסלמים" שבהבאתם לשלטון נטל חלק כה חשוב. כדי לא להיות בתמונה כאשר האסון יתרחש, העדיף להעביר את השלטון לבנו שבוע לפני פרוץ ההפגנות של 30 ביוני במצרים, שאם יחריפו, הן עלולות להביא על מורסי סוף דומה לזה של מובארכּ. היות שבנו תמים ממילא אינו מזוהה עם מדיניותו של אביו, תהא קטר נקייה מביקורת על האסון שהמיט שייח' חמד על העולם הערבי בכלל ועל "האחים המוסלמים" בפרט.
תהא הסיבה להתפטרות שייח' חמד אשר תהא, חשוב לעקוב אחרי התפתחות המדיניות שתנקוט קטר בעתיד תחת שלטונו של תמים. האם תמשיך לטלטל את העולם הערבי באמצעות הכסף, הנשק והתחמושת שקטר שולחת לכל מדינה שבה יש סיכוי לקדם את האיסלאמיסטים, או שמא תחדל ממנהגה זה ותניח לחברות הערביות ולשליטיהן? חשוב לעקוב גם אחרי האוריינטציה הבינלאומית של תמים, שכן בקטר נמצא שדה התעופה הצבאי האמריקני הגדול ביותר במפרץ, וקטר - יחד עם אירן ורוסיה - היא אחד משלושת ספקי הגז הטבעי הגדולים בעולם.
לקטר היה לפני שנים ספורות "ירח דבש" עם השלטן האירני, ועל כן יש לעקוב אחרי האפשרות שקטר תחזור אל החיק האירני. התפתחות מעין זו עלולה להתרחש, אם ימשיך הבית הלבן לנקוט מדיניות פייסנית כלפי השלטון האירני. במקרה כזה עלולות מדינות המפרץ - וקטר בראשן - להסיק כי ארה"ב היא משענת קנה רצוץ ויהמרו על הסוס המנצח בזירה המזרח תיכונית. כך, אם אסד ינצח במלחמה, תהא ידם של האירנים על העליונה, והעולם הסוני בהנהגת "האחים המוסלמים" יקבל מכה אנושה.
על ישראל לעקוב מקרוב אחרי ההתפתחויות ולהיות מוכנה לנקוט את הצעדים הנדרשים לשמירה על בטחונה. בשל הימצאותם של מוקדי מתח רבים באזור שאין לישראל ולמערב השפעה עליהם, העולם הערבי והאיסלאמי הולך לקראת פיצוץ, ועל ישראל להגן על עצמה מהרסיסים שיעופו לכל עבר.
