התורה נגד המדע (ל"ה)

וכפי שצייננו בפרק (ל"ד) הקודם, אנו נצלול כאן אל נוסח הטקסט המילולי אודות הגורם השני שהצופה דורש לרדת לפרטיו. וזה לשון התורה- עדיין במילים שלי: בראשונה תהית אודות הסיפא של סדרות החומר שאתה יונק, מהטעם שהינך מבחין אך בראשיתן; דהיינו רק התמונה הראשונה שבסדרה נגלית לעיניך ומעבר לתמונה הזו מאומה, חושך מוחלט.

וגם כאן בגורם השני, השמים, אתה מבחין בחושך; ואדרבא, בסדרות הקרובות שאותן יונק על הארץ החושך מאפיל רק על הסיפא של הסדרות, בעוד בסדרות הרחוקות אשר בשמים החושך שולט גם בראשי הסדרות וגם בקיצן, ונבצר ממך איפוא לראות אף את התמונה הראשונה שבסדרה, ולכן "החושך" שבשמים, לדידך, "מדאיג" כפליים, והעלטה השולטת "שם" נוטעת בך את התחושה וכאילו אתה על סף תהום, וכאילו הסכנה אורבת לך בקרן זווית; רק להתקרב "לשם" ואתה נופל לתהום הבלתי ידוע.

וכן אפשר כבר להניח את העט ולהציג את ניסוח התורה המצומצם:

וחשך על-פני תהום. זהו בעיני הצופה הגורם השני שהופיע בצימצום בתמונה הראשונה, ונמתח עבורו כאן בשנית לתלת מימדיו. נעבור איפוא לגורם השלישי והמעניין לדידנו מכולם.

ורוח אלהים מרחפת על-פני המים. הגורם השלישי הוא הצופה, אנחנו, ומכאן העניין המיוחד בו. זכורה לכם בוודאי החסידה רודפת בצע... החסידה, וכפי שהזכרתי לעיל, היא הכפיל הקולע ביותר של הצופה, ובעזרתה צללנו אל מעמקיו... וכן זה בדיוק תיאורה של התורה:

ורוח אלהים מרחפת על-פני המים. כל מה שעלינו לעשות לעבור מ-היא ל-הוא - מהחסידה לצופה, הוא האלהים שמרחף על פני המים ובכוונתו לדוג את כל הדגים שבתוכם. הוא, הצופה מרחף על פני הצירופים של המידע הנוזלי- או אם תרצה על פני סדרות החומר הנזילות והגמישות, ובכוונתו למשות מתוכן דג ועוד דג. אולם וכאשר היגענו אל מצולות הצופה וצילמנו את הסקופ של חיינו- את רצונו המקורי, ראינו בתמונה כי אין בכוונתו למשות דג או שניים כי-אם לא להשאיר במרחב אפילו דג אחד. כך צילמנו את החסידה כשצללנו למעמקיה וכך נראה הכפיל שלה- "הצופה" ממעמקים; פשוט העתק הדבק ושלום על ישראל. אולם ישנה כאן מילה מיותרת שמחבלת בפעולת ההעתק/הדבק ודורשת בתקיפות את שלה. מה עושה "הרוח" של הצופה בסביבה?

ורוח אלהים מרחפת על-פני המים. הגורם השלישי בתמונה היה צריך להיראת אחרת: "ואלהים מרחף על-פני המים". מי זו "רוח-אלהים" שככל הנראה נבדלת היא מהמונח "אלהים", כי בתמונה הראשונה לא שורטט: בראשית בראה רוח אלהים את השמים...

ואכן באה התורה להעמיד דברים על דיוקם: מי שמוציא דברים לפועל-לא אלהים הוא כי-אם הרוח שמקורה באלהים, ולמען הדיוק "הרוח" היא זו שגורמת לפעולת היניקה/ הבריאה; והדברים טעונים הסבר; טעונים עד מאוד. אני מציע לגשת ישירות אל מקור המילה "רוח" ומשם לרדת אל עומק המונח. רוח אני עושה בכל נשימה ונשימה; תשימו את היד על יד האף ותחושו את הרוח נושבת על היד. הרוח שיוצאת מהריאות היא תוצאה של פעולה בלתי רציונלית, אולם אפשר גם לעשות רוח מתוך פעולה רציונלית, תתקעו את שתי כפות ידיכם זו בזו ותרגישו כתוצאה מיידית של הפעולה הזו ברוח; אפשר ליצור רוח בהרבה אופנים.

לצורך העניין, הייתי רוצה שתחזרו על פעולת תקיעת הכפיים ע"מ לחוש שוב במשב הרוח שנושב מכפות ידכם, וכאן ניתן להבחין ביחד בדבר פשוט וסתמי: הרוח שאנו חשים אותה- יוצאת בעקבות פעולת הידיים, דהיינו אחרי תקיעת הידיים- לא ביחד. כלומר אם נצמיד מצלמה איטית לפעולת תקיעת הידיים ונעצור אותה בדיוק בחלקית השנייה כאשר הפעולה הושלמה - המצלמה לא תקלוט את הרוח שנשבה לאחר מכן כתוצאה מהתקיעה. אני יורד לנתון הזה כי עליו יתבסס העט שלי כאשר אגש לבחון את הרוח של אלהים.

עמדנו על התכונה המקורית של הצופה, והיא נטייתו חסרת המעצורים לשיאים, וכפי שהזכרנו- הצופה לא רוצה דג אחד כי-אם את כל הדגים, וכאשר עבר ממעגן אחד למשנהו- הוא לא הוסיף תא או שניים אלא הכפיל את התאים שברשותו במלואם. כלומר הוא לא עבר משני תאים לשלושה אלא הכפיל את התאים שברשותו עד למקסימום האפשרי, וכשחתר ליותר ממאה תאים- הוא לא ינק בעקבות רצונו 150 תאים אלא הכפיל אותם למאתיים, וכך לא עצר גם כאשר הגיע למליוני תאים ולמיליארדים, תמיד הוא חיפש את השיא האפשרי ואת שיא השיאים.

עמדנו על עוד תכונת-בת שזוהתה בזנב הנטייה הזו, וקביעת זהותה נגזרה מתוך גישת הצופה בבואו לכבוש את החומר ואת סדרותיו. דרכו שלו הוא להגיע אל החומר דרך "הניצוץ" הזה שנגרם מגירוי שני תהליכים שהגיעו לשיאם, ומהחיכוך ביניהם - החומר בוקע ונוצר.

גישתו האופיינית של הצופה לחומר ניכרת מיצירת הגוף האנושי - היינו מאופן יניקת הגוף ע"י הצופה, כאשר גם היצירה החומרית הזו יוצאת לפועל ע"י חיכוך בין שני תהליכים שהגיעו לשיאם וברגע השיא נוצר הניצוץ- הוא אבן היסוד של הגוף האנושי. ואף אבני היסוד של היקום- נוצרו במנגנוני הצופה על אותה הדרך, דהיינו ינק את מציאותם בפועל מתוך אותה הגישה, היא תופעת הסופרנובה- כאשר כוכב מסיבי מתפוצץ כתוצאה מחיכוך מספר תהליכים בשיאי הגירוי שלהם, ובעקבות זאת נוצר "הניצוץ", או אז רכיבי הכוכב מתפזרים לכל עבר ובונים את אבני היסוד של היקום.

אנו גם יוצרים את המרכיבים למיניהם מתוך הגישה הזו: ליצוק שני מרכיבים או יותר ולחמם אותם עד להופעת הניצוץ, היינו עד לרמת הרתיחה, או במילים אחרות להביא את הרכיבים לשיאי תהליכים נתונים, או אז ותוך כדי החיכוך ייבּקע מתוכם הרכיב הרצוי. כך אנו מעבדים את החומר למינו, את המתכות למיניהן, כך אנו מעבדים את המזון, את הבישול הביתי, כל תהליכי היצור של החומרים המגוונים- מבוססים על פעולת החימום עד לרתיחה - היא פעולת ההרתחה.

ושוב לצורך העניין, הייתי רוצה לשחזר את הגישה האופיינית של הצופה לחומר ולצלמה במצלמה איטית, באופן שיאפשר להפריד את הניצוץ מתוך התהליך המלא, ולהתבונן בכל שלב ושלב. ובכן מה היה לנו...

1. גישה אופיינית לחומר שמקורה בנטייה חסרת המעצורים להשיג את השיאים. התכונה המקורית של הצופה היא לדהור לשחקים, לשעוט- היינו לפתוח בשעטה כל תהליך ותהליך, והגישה האופיינית לחומר מקורה איפוא בתכונתו המקורית והיחידה הזו; כל יתר תכונותיו ונטיותיו- כולל גישתו לחומר הן נטיות שהתפתחו בזנב תכונתו המקורית.

2. כתוצאה ישירה מהגישה הזו יצא תהליך נתון לפועל, כמו הסופרנובה, הגירוי המיני, עיבוד המזון...

3. וכפי שראינו במצלמה האיטית, רק לאחר השלמת התהליך, הגיע שלב הניצוץ, הוא הפרי או אבן היסוד בפועל שעיני הצופה נשואים אליו כבר מהתחלת התהליך.

הצופה ביקש במקור לעמוד על מהותו מתוך התמונה הראשונה שפתחה בה התורה, היא התמונה צרת הממדים שקשה להבחין בשלושת הגורמים שבתוכה, ועל כן הוא ביקש להתקרב לכל גורם וגורם בנפרד ולעמוד על מהותו מקרוב. האחרון שברשימה כיכב הוא בעצמו והוא תהה לגביו הוא: מי אני? מהי מהותי, תכליתי, מהיכן באתי ולאן פני?

התורה ענתה לצופה: הבט בניצוץ שלך וראה את מקור התכונה שמאפיינת אותך, ראה את מהותך ותכליתך ומהיכן באת ולאן פניך מועדות. הבט בניצוץ של אלהים- ברוח שלו, או אז תעמוד על תמונתך המקורית. ובניסוח המצומצם עד מאוד של התורה:

ורוח אלהים מרחפת על-פני המים. זהו בעיני הצופה הגורם השלישי והאחרון שהופיע בצימצום בתמונה הראשונה, ונמתח לכבודו בשנית לממדים אדירים.

אבל עדיין היד מגרדת... ולמה רוח? מדוע לא השתמשה התורה במונח שלנו- הניצוץ, מדוע דווקא רוח?

הרגשת פעם את הרוח האמיתית? עמדת על יד סופרנובה? עמדת על יד מים רותחים? חשת אולי את צפירות הרוח ברגע של התלהטות שיאתית? אפילו הנשימות שלנו עדים הם על רוח אלהים; בכל נשימה ונשימה חשים את מהות הצופה, את תווי פניו, את תכליתו; כל נשיפה ונשיפה מעידה על מהותו ועל הצעד הבא שלו.

שאלה מסקרנת נשאלה לעיל בנוגע למונח המעומעם שמלווה את האדם מעודו ועד היום: מהי נשמה, תודעה, נפש, רוח, צופה, אלהים... והינה שאלת השאלות כיכבה כהווייתה בפתח התורה ואף אחד על פני הדורות לא הסיט את מבטו אליה; אולי מתוך העצלות? או אולי זו מהותינו- להתעלם ולדהור.

בפרק (ל"ו) הבא נשקיף על התמונה השלישית והרחבה מכולן.