מדינה בקבלנות

חשבו על זה שברחובות העיר, לנגד עיניכם, מתרחש מדי יום ובכל שעה משעותיו הדלילות פשע במלוא מובנה המילולי של המילה, ואנשים מתרגלים לחיות איתו מחדש בכל רגע נתון. מדובר באונס. נכון, לא אונס ממלכתי, נשיאותי, אבל משהו שבכל יום דוחפים לנו ואנחנו מקבלים ללא אנחה והנחה. מי בכלל שואל אותנו?

הפשע הזה יוצר לעצמו אנדרטאות גבוהות קומה ואיש אינו מנתץ אותן, את הסמלים האדירים של העיוות המוסרי הזה. אומנם זו ארץ שנחשבת לדמוקרטיה, אבל תכסיסיו של סטלין פורחים פה כאילו סיביר היא בעצם קטלוג של אגף הסברה במשרד שיכוננו ולא גולג בקצה הגאוגרפיה.

לפשע הזה יש גם אוהבים הנהנים לחזות בו כמו בפורנוגרפיה נוזלית תוססת, למרות המוצקות האילמת והשאננה שבו הוא עוטף אותנו. לפשע הזה יש יזמים עשירים ועורכי דין מהוקצעים ותרבותיים מעונבים בעניבות מפוספסות הממליצים לציבור השופטים לקבל את הדין והסייף, או להפך. בעיקר, לא לפספס. כי העולם הוא גשר צר והעיקר – העיקר – לא לפספס כלל. הפשע הזה מפציר בנו להיות בעצם נורמטיביים, הגיוניים, שקולים, משתקללים ומציאותיים. ממש כמו שסטלין ביקש – ממש התחנן – אל עמו לאהוב את אהבתו.

ברמת גן הוקם בית ליר ברחוב בן-גוריון. ארבע קומות חריגות נבנו ללא היתר בנייה. סתם ליריקה, ממש בא לירוק. הוי, טעות, סליחה. הגמדים המטומטמים שיש להם גם ראש קטן באו בלילה והמשיכו לאפות את הבית עם כמות שמרים בלתי נמדדת ולכן כל הפרויקט הזה טפח. הוי, ראש קטן יש להם – אבל כלי זין כנראה ענק כי הם השחילו עליו את כל העירייה ופקחיה... עכשיו שוקלת הוועדה המחוזית לאטום ארבע קומות עליונות (למה לא תחתונות, הרי אנחנו מתעסקים במה שיש שם בתחתונים?) והצימוק הכי-הכי עסיסי בשאור שבעיסה הזאת - אתם יודעים מה? לא תאמינו. לא, לא בן-גוריון, כי הוא עצם את עיניו מזמן ונאסף אל אבותיו. את המבנה המפואר והרנטבילי להחריד שוכרת המכללה למשפטים בחוזה לעשרים שנה. זה מה שנאמר בתורה, שימו עליכם משפטים והרבה שופטים כי אין מלים, אין מלים.

בחיפה החוצפה הרקיעה ונסקה לשחקים גבוהים יותר. השחיקה של הרשויות בפרויקט של דניה ספייס בשכונת סביוני כרמל של חברת נאות מזרחי על הכרמל גם היא הייתה חריגה. כי החריגה הינה של חמש קומות. אופסס. גם לפה באו הגמדים בלילה עם השמרים התוססים שלהם, כמה בקבוקים של כרמל מזרחי וקצת אבק של הוקוס-פוקוס - והרימו את הבניין בחמש קומות נורמטיביות אבל חריגות...אף אחד לא הרגיש שהאוויר בגבהים האלה נעשה לפתע דליל יותר. אף אחד לא עצר את המגדל הבבלי עד לרגע שבו נפלה לבנה אחת לרחוב כי השם בלל את לשון הקבלנים והם לא הבינו את לשון הפקחים שהם מצידם לא הבינו את לשון השופטים וכן הלאה, חד-גדיא. הזמן שלקח ללבנה להגיע למטה אל קרבם של האזרחים הקטנים, הקטנוניים והשפופים ואל בית המשפטפטן נמדד בשנים ארוכות למכביר. בשעה שהמאמר הזה נכתב בגוף שני (הראשון מתחבא מאימת ציבור הקבלנים) הלבנה עדין עושה דרכה למטה ועוד מעט תוטח בכביש. התינוק שישב בעגלה בעת שהוטחה הלבנה מעל הוא עתה סטודנט בטכניון והוא זה שימדוד את מהירותה.

מדינה בקבלנות, כבר אמרתי. עכשיו תגידו אתם.

חסן יוצא אלון

כותרת בעיתון - אלון חסן לא מבזבז זמן: פותח מסעדת בשרים
אז מה, כולם פה חכמים רק ואני אידיוט?

ראשית, כבר מזמן הייתי בטוח שנגמרו כל הבשרים בארץ. כלומר, לא אלה המיטגנים על שפודים. הכוונה לבשרים הגדולים והתאוותנים הנושאים ראש על כתפיהם ובתוכו פה טורף. אז מה חושב חסן, הם לא תמו?

ראיתי גם כותרת אחרת בעיתון המציינת כי התנועה בקניונים גוברת והולכת אבל המחזור לא זז. לתומי סברתי שאנשים קבלו את העצה שלי ועכשיו הם מגיעים אל מערכת המזגנים של הקניון עם ילדים ותרמוס משפחתי גדול של קפה חם ותה קר מעשה ומאפה בית. בקרוב הנהלת הקניון תכריח את המאבטחים לשלוף את הכריכים הכרוכים יחדיו עם התרמוסים ולהחרים אותם בכניסה. אין להאכיל את החיות, תהיה הסיסמה שלהם, גם לא בוטנים.

עכשיו חזרה אל חסן. מי מכם ילך למסעדה החדשה שלו וישים שם משכורת של שבוע על בשרים? מי מכם בכלל עוד הולך למסעדות לפני שהוא מאבד את ההכרה? למי יש תיאבון לזלול את המצב הכלכלי הזה? שבו בבית בערב והצטרפו אל האישה והילדים בהכנת ארוחת ערב משפחתית. לא פיצה מהחנות ולא בטיח. תשימו על השולחן גבינה, אבטיח, איזה שורש בריא או לחמנייה מכוסמת, ללא גלוטן, עם תפ"א אפוי (אם נותר לכם עדין חיבור לחשמל, רגע לפני שהגובים באים). בלי גזוז או מים ממותקים ומסוכרים – אתם מסוגלים. נכון, הקושי הגדול הוא להתבונן בעיני הילדים במקום בחזה השניצל של המלצרית וגם לענות לשאלות שלהם. זה יכריח אתכם לקרוא ספר או להיזכר בימים שגם אתם לקחתם ריטאלין בבית הספר. בקיצור, תפסיקו להכחיש – אתם מסוגלים להתנתק מכל הספחת ולחיות הרבה יותר קרוב לעצמכם. ואם לא – אז אני יוצא אידיוט וחסן יוצא אלון.

גילוי נאות: בהיסוס רב, אני מבקש להוסיף פה את ההתנצלות האישית שלי. גם לי יש נגיעה בדברים כי יש לי חלק כלשהו במדינה הזאת. אין בכוונתי להפגין שמחה לאיד כאשר העיתונים מפרסמים ידיעות שהמחזור בקניונים אינו תוסס כמו קוקה קולה. הכוונה שלי שונה בתכלית. אני יודע שמאבקם של העובדים במדינה הזאת לשיפור תנאי המשכורות שלהם אבוד מראש כאשר מבנגלה–דש מוסרים לנו כל חודש דש עם תלוש המשכורות של העבדים שם. יש תחרות גלובלית בעולם לכופף את גוו הכפוף של האדם באשר הוא אנוש ולא חיית מחמד (זה תהליך אבולוציוני הפוך שבו נלך לבסוף, כמו קופים, אל ארבע), ולכן, לדעתי, רק תהליך של הימנעות וחסכון בהוצאות ואנרגיה יוביל את המשק להורדה דרסטית של מחירים.

גם אם תאמרו לי שהמחירים במשק, בכל המגזרים, ירדו ב-50% אומר לכם שעדיחן יש לאן לרדת מבלי לגרום נזק לחברות הגדולות. כרגע זה נראה כאילו התאגידים בעולם עושים עוד מאמץ בלתי נלאה לסחוט את לימון ההמונים כדי להרים את תקרת הפעמון הסוככת על מנהליה ומומחיה. סליחה, אבל גם השיטה של סטלין הייתה אכזרית מאין כמותה.

"לכל המותגים יש אחריות להפוך את העולם למקום טוב יותר"
תאמינו או לא, הצהרה זו יצאה לחלל העולם מפיו של אחד הטורפים הגלובליים האדירים של המשק העולמי, מר ג'ונתן מיילדנהול, סגן נשיא אסטרטגיית פרסום עולמית בקוקה-קולה הנמצאת בראש שרשרת המזון הקניבלית. בואו נאמר שהאיש הזה וחברתו מוקיעים רק אותן חברות מותג הבונות את עסקיהן הצחורים על הטחורים של עבדים וילדים בבנגלה-דש ובשאר העולם המפגר. זה נראה מבטיח מאוד אם שוכחים לרגע שקוקה קולה היא מפיצה גלובלית ונורמטיבית של מחלות ושיניים נרקבות. לא אתפלא אם יתברר שהיא השקיעה את כל רווחיה בחברות המייצרות מברשות ומשחות שיניים צבעוניות ותוססות. בעצם האיש הזה לא אמר מלת שקר תוסס מימיו. כל כוונתו שהעולם כמקום טוב יותר לכל המותגים – זה צו השעה.
כן, אני כותב את הדברים האלה בעיקר אל אותו בחור הניצב בקרן רחוב ומצית לעצמו סיגריה. תביטו בו, עכשיו הוא מחייך אלי...

לונה-פארק בחופש הגדול

ליום הולדתה הבטחתי לנכדה שלי שאקח אותה ללונה-פארק. זה היה כמעט לפני שנה ונדרשתי במפגיע לקיים הבטחה. איך אתה רוצה שהילדה תגדל ותהיה פעילה חברתית, אפילו חברה בכנסת אם היא תלמד ממך? כך התריסה בתי. נו, גם היא עדין ילדה.

בדקתי בשוק כמה לונה-פארקים הכוללים גם חנייה במחיר של 60 שקלים בכניסה כדי לגבש עסקת חבילה. באחד השלבים הצעתי לנמען שהנכדה תיכנס ואני אתבונן בה מהצד עם משקפת ללא שימוש במתקנים. אשת יחסי הציבור הנמענת נמנעה בחיוך ואמרה, באים לפה מלא זוגות ומשאירים את הילדים שלהם קשורים במכונית לפני שהם נכנסים פנימה.

למה? אני שואל אותה בתום לב.
כי זה לונה-פארק חלומות לכל הילדים המגודלים והדבילים שהגיעו גם לגיל שישים. הילדים מהווים רק תירוץ נדוש ומטרד המונע שקט תעשייתי בעת ההתרחשות.
חבילה של לונה פארק זה הון תועפות כך חשבתי לעצמי מיואש כשנכנסתי לטחנת דלק לתדלק. לפתע אמר לי המתדלק, מגיע לך כרטיס חינם לשטיפת רכב.

מה עושים עם זה? שאלתי.

תסיע את המכונית לצריף בפינה ותיכנס פנימה, הוא צחק וטפח על המכונית כאילו היה עוד סוס צוהל באורווה שלו. תגידו, שטפתם פעם מכונית באוטומט הזה עם הסבון, הקצף והסחרור הפנימי של מכונית מוטחת אל עושר צינורות המים, שואבי האבק ומברשות הקסם? מקסים, מטריף, מלהיב והכול חינם בריבוע. איממממא של הלונה-פארקים!

דהרתי הביתה וצעקתי כבר במעלית, תלבישי את הנכדה, יש קרקס בעיר, הזדמנות חד-פעמית. הנכדה התלהבה מההתלהבות שלי. סבא, הלחיים שלך נעשו אדומות, היא צחקה. יצאנו מסוערים אל תחנת הדלק ואמרתי לה, רק תבטיחי לי שאת לא עוצמת את העיניים, ילדודה.

אבל אולי זה מפחיד, סבא?

שום דבר אסור לו להפחיד אותך כשאת עם סבא, צעקתי, ולא צריך לשלם בנפרד עבור חניייה...
המכונית שלנו נכנסה לתוך זרם המכוניות שבתור. שמתי לב שבמכונית לפנינו היו כמה ילדים משולהבים עם שקיות פלסטיק אדירות לאיסוף אשפה מלאות פופ-קורן מהביל. הוי, איזה פספוס שלי! כשנצא נלך מיד לזלול גלידה כי יהיה צורך בתוספת סוכר. המכונית החלה להזדעזע ונכנסה לזרם. שיטפון של מים הציף את החלונות והסבון החל לזרזף. המון שלג, צחקה הקטנה. הפעלתי את המזגן בשיא כדי ליצור רושם מוטעה של סיביר, אבל הרושם לא היה מוטעה. הרושם אף פעם לא מוטעה - אנחנו מוטעים ומטעים. סבא, צעקה הילדה, רק שלא נטבע פה!
אני מבטיח, אני מבטיח, אמרתי לה והיא חיבקה אותי בחום בתוך שפע הקור הנורא של זרמי המים המפחידים. החרדה שהתפתחה בנכדתי בעונג כה רב הייתה שווה את כל הכסף הדמיוני שהייתי אמור לשלם בעסקת חבילה כושלת. לא היה צורך בתשלום דמי חנייה גם כשפנינו לזלול גלידה צבעונית בבית. העיניים שלי עדין בורקות. גם בשבוע הבא נלך ללונה-פארק, אולי במעילי גשם ועל אופנוע מים שהחליד ומונח בגן.