מה לפולארד ולשיחות השלום?

תביעתו המוזרה של השר להגנת העורף, גלעד ארדן, להתנות את שחרורם של מחבלים פלשתינים בשחרורו של יונתן פולארד, אינה במקומה - לפחות, מן הסתם, בלשון-המעטה. אחרי ככלות הכל פולארד הרי איננו צד בעניין.

הדברים אמורים במרגל יהודי-אמריקני, שמסר לישראל מידע ביטחוני רגיש, ונדון על כך למאסר עולם בארה"ב. כל דין-ודברים בעניינו אמור, לפיכך, להיות בין שני הצדדים הנוגעים לגופו, מבלי לערב בעניין את הפלשתינים, שאינם נושאים באחריות למר-גורלו.

תביעתו של השר להגנת העורף חורגת לכן מכל פרופורציה. אסור לשכוח ששחרור המחבלים הפלשתינים אמור להיות מחווה של ישראל כלפי אבו מאזן. על עצם המחווה הזאת אפשר כמובן להתווכח: האם, באמת, צריכה ישראל להימנע מנקיטתה ללא קבלת תמורה ממשית הולמת מן הצד השני, או שמא עליה לבלוע גלולה נגד בחילה ולנקוט מצידה יוזמה עצמית כואבת כל כך?

מקל בגלגלים

נאמנים עלינו דבריו של בנימין נתניהו, לפיהם ראשי-ממשלה נדרשים, לעתים, לקבל החלטות, בניגוד לדעת הקהל, כשהעניין הוא ממש גורלי. הדעת נותנת, לכן, שאי-שחרורם של המחבלים, בצעד ראשון של מחווה, עלול מן הסתם לתקוע את שיחות השלום בין שני הצדדים.

מה שברור הוא שלא ניתן לכרוך במו"מ שכזה את עניינו של יונתן פולארד, כפי שאין עניין שמיטה להר סיני. זהו גם המקום להזכיר שהמו"מ מתנהל בין ישראל לפלשתינים, בעוד ארה"ב היא רק צד מתווך.

ויתר על כן צריך להודות: התביעה לשחרורו של פולארד רק עלולה להוציא את האמריקנים מן הכלים, שהרי מנוי וגמור עימם שלא לשחרר אותו בעד שום תנאי שבעולם. למרבה הצער נגזר עליו להירקב בכלא עד סוף ימיו, ולו משום שהמילה האחרונה בעניינו נתונה בידה של סוכנות הביון האמריקנית, הרואה בו בוגד ללא תקנה. שום נשיא אמריקני - גם לא ברק אובמה - לא יהין להמרות את פיה, גם כאשר סמכות החנינה אכן נתונה בידיו.

בשורה התחתונה ברור מאליו ששום עסקה הדדית בין ישראל לארה"ב לא תצליח להביא לפולארד את ישועתו המיוחלת. בוודאי לא כשמנסים לכרוך אותה במו"מ שבין ישראל לפלשתינים.