שמש חורכת (ג')

במגילת העצמאות מוזכר היישוב העברי בארץ-ישראל שתי פעמים ופעם אחת נאמר במפורש "העם העברי". מאז נעלם כמעט המושג הזה מחיינו. הציונות העברית התחילה בנסיגה לירכתי ההיסטוריה. גם משורת ההבטחות והנימה האנושית החשובה שהתלוותה אליהן נותרו בדלים. מגילת העצמאות התחייבה לחופש פולחן: "תבטיח חופש דת, מצפון, לשון".

לעג לרש.

מההבטחות המרגשות של המגילה התברר כי הממשלה במסתרים שמאחורי קלעים כבדים, הסגירה אותנו לשיגיונותיה של כת יהדות קיצונית ביותר, הכת האורתודוכסית שמכבר אין לה זכות לדבר בשמנו. אנשיה אינם אחינו ואף לא קרובינו. ואילו הממשלה המשיכה להשקיע כספים ואמצעים אדירים בחיזוק הממסד הרבני של כת זו בלבד, שקיבל לידיו כוח שליטה בנו כפי שמעולם לא הייתה להם הרבנים בשום ארץ אחרת. רבני הכת השחיזו טפריהם הרעילים ונעצו אותם בבשרנו קורעים מאתנו נתחים-נתחים.

איך וכיצד העניקה מדינת מודרנית, המשך ישיר של חזון הישוב העברי בארץ-ישראל, שאמורה הייתה להעניק מקלט לכל יהודי נרדף ולשמור על זכויותיו כאדם וכיהודי, שליטה מוחלטת בכולנו - לחרדים הנצלנים, תוך כניעה מבחילה למעמד רבניהם המרושע ואוויל, ומפגר באלפי שנות אור?

כיצד יצאה מדעתה מינהלת העם שזה עתה קם, לתת יד לכת היותר מנוונת ביהדות, להרוג אותנו לאט אך בבטחה תחת עינם של משגיחי כשרות?

מישהו חייב תשובה ברורה מדוע הופקרנו בידי כנופיות חרדיות המונהגות בידי אדמו"רים, מר"נים ורבנים מאחזי-עיניים, חבר-מרעים להשחית. מישהו חייב הסבר איך זה קרה שברוב מדינות העולם יכול וזכאי יהודי לחיות על-פי פרשנותו את דתו, או בלעדיה, ורק לא כך במדינת היהודים.

אלה הם מהרסינו ומחריבינו, כי מתוכנו קמו לכלותנו - את החושבים אחרת מהם, המפרשים מסורת דורותינו הקודמים בהתנסחות של בני אור ולא בני חושך. הם אלה שעשו ביום ובלילה להחזיר אותנו להיות מה שהיינו, עם של עבדים. כאלה נשארנו - חרופים ונרדפים, עלובים רדופי רבנים ומשגיחים היורדים לחיינו, עד שבוקר אחד קמנו ותנוכי אוזנינו רצועים. לעבדים ושפחות נהיינו לבני הכת השחורה הזו.

שלילת זכויותינו כבני חורין וכאזרחי הארץ והפקרתנו בידי הכת האורתודוכסית העושה בחיינו ביום ובלילה כרצונה - הם מעשה פשע נגד האנושות שאין לעבור עליו יותר לסדרו של יום.

הכפפתנו לאורתודוכסיה המושחתת והמנוונת חייבת להיפסק היום ולא מחר. המדינה נדרשת כחובה עליונה להוריד מסך על האונס המתמשך והנורא הזה. המדינה גם חייבת לבקש מכולנו מחילה, למצוא דרך לפצותנו, לא בשם אלוהים, לא למענו. שכן האל הזה של אברם הכורדי, אינו אלא מעשה ידי אדם, שערכו בדיוק כמו אותם פסלונים של הבעל והעשתורת ודומיהם, בני משפחת האלים הכנענים.

מישהו מבני העם הזה צריך לקום ולהביא בשורת התחדשות באמירה אמיצה כי אלוהי העברים מעולם לא היה קיים. אגדת האל דמוי אדם שהיה בו צורך לפני אלפי שנים התאדתה מכבר ונמוגה בתמרות העשן שעברו דרך הארובות.

רק בהתמודדות חזיתית עם האמת הזאת יימצא סיכוי לעצור את הצונאמי של הטירוף הדתי-משיחי הבולע ארץ ועם מבולבל, ולהביא לעולם בשורה של עידן חדש, חף מהבלים.

הקשבתי ושמעתי את זעקתו של האב השכול המפיל תחנונים לפני ראש הממשלה לא לשחרר רוצחים במסגרת "מחוות", אלא אך ורק בעת כריתת הסכם שלום בר-קיימא. זו זעקה צודקת מאין כמותה בשם כולנו.

המשפחות השכולות חייבות לשמוע קולות אחרים הבוקעים כצורמים מחרישי אוזן ולב, מלשכת ראש הממשלה. הם ראויים לשמוע אותנו המחוברים אליהם, ולדעת כי רבים מצטרפים לתביעתם שאין צודקת ממנה וכי זה המעט שהמדינה חייבת להם.

ראש ממשלה חלשלוש כנתניהו שמובל מושפל על ארבעותיו לא לשיחות שלום אלא לקאנוסה, ולשם כך משחרר רוצחי אזרחים ישראלים, איננו ראוי לעוד רגע אחד של חסד להמשיך בכהונתו. הוא איש שאין בו שמץ של כבוד, לא טיפה של יציבות.

כל שר שהצביע בעד הצעתו של נתניהו הפוגעת בכל בר-דעת - יהיה נגוע. לא פחות גרוע הוא השקר הגס המשותף לקרי ולנתניהו: מסתבר כי הפלשתינים קיבלו מלוא דרישותיהם כאתנן לתחילת המשא-ומתן של הצגה חסרת שחר "בלי תנאים מוקדמים". מה שמתרחש מול עינינו הכלות איננו פרולוג לשלום.

היות שנתניהו במכבש שהפעיל על שריו העלובים, הזכיר את אחיו, אמשיך מאותה נקודה: תמהני איך היה מתנהג איש מבולבל זה אם בין הרוצחים העומדים להשתחרר היה נמצא גם הקם על אחיו?

יתר על-כן, שחרור ערביי ישראל מבית הכלא הוא הכרה דה-פקטו בזכותו של אבו מאזן לייצג בכל עניין גם את ערביי ישראל. החלטת ראש הממשלה בנקודה זו היא מעידה אסונית וגסה של איש שחושיו קהו ונעשה מסוכן לכולנו. אוי לנו מעונשו של זה שראשו סחרחר עליו כשבשבת רוחות משתוללת בסערה.

דמי הנרצחים לא יניחו לנו. ממשלה שתשחרר רוצחים למטרת "מחווה", היא זו המגדירה עצמה כממשלת רשע שראוי כי תעבור מן העולם.

פרשת הבנק הסיני ומכבסת הטרור הופכת למוקש ענק. מישהו מבין אלה, יועצי ראש הממשלה המתחלפים לבקרים, חייב לומר לו בפשטות שחסימת עדותו של עוזי שעיה בבית המשפט האמריקני, מעוררת חשד שמא מחלת שיטיון נאחזה בו למרבה הצער. ההמלצה: אם הוא לא קולט - שיפנו היועצים לשרה בדחיפות. אולי הפעם היא תתאושש מתאוותיה המשעבדות אותה, ותתרום למדינה משהו בעל-ערך כשתאסוף את בעלה לביתם ותנעל את הדלת על כל בריחיה.

כמה מילים: אורי אריאל מוכר וידוע. איש מאוס ובוטה. הוא העתק מחוספס של מה שהיה שאול מופז ללבני, מוקש גלוי לכל עין. בנט לא יבלע אותו. גם לא יקיא אותו. הוא ייחנק איתו.

לא פעם אני מגיע לספר שלא בצמוד לעונת הופעתו. לעתים אפילו חולפים ימים רבים. כך קרה מפגשי כקורא עם צבי ינאי כסופר. אודה כי הצטרפתי ללהק מוקיריו של צבי ינאי כסופר לאחר קריאת הרומן האוטוביוגרפי שלו, "שלך, סנדרו". עבר זמן ובעוונות גוף דווה, בין אשפוז לאשפוז, קראתי גם את הספר הבא אחריו, "מאוחר מדי" - גם אותו ספגתי אל תוכי זמן-מה לאחר הופעתו.

ממרחק השנים המצטברות דומני שמבקרי ספרות טרם עמדו על גדולתו של ינאי כמספר, וכבר איננו תופעה חד-פעמית. הוא הוכיח את מה ששכחו סופרים רבים מבני דורם של עמוס עוז וא.ב. יהושע, ולא פחות מהם גם בני דורות של מספרים צעירים. מאלה נשכחה תורת הסיפור הבנוי מלאכת-מחשבת, נשכחה חשיבות היכולת לפתח דמות שנקבעת לתמיד בזיכרון.

צבי ינאי יצר דמויות חיות ומרגשות, משכנעות ומלאות עניין, ואין לזה כלל חשיבות עד כמה הן מבטאות בדייקנות של אחד לאחד את מסכת חייו. הדמויות מעוצבות היטב. גיבוריו של ינאי בלתי נשכחים. עלילתו, אפילו תסתבר כצמודת מכתבים בלבד, מעידה על יכולת נדירה של ראייה חודרת לדקויות נפש גיבוריו. דפיו נושמים אמת. עוצמת ספרו הראשון קיימת גם בהמשך, ביצירתו "מאוחר מדי". מבקרים אחדים נתפשו להערות הקשורות בניסוחי כותבי המכתבים כאילו משורש אחד נוצרו. לכשעצמי אינני רואה בכך טעות; זאת הלשון הנכונה ואין צורך לחפש מאפיינים מכשילים. השוני קיים בזווית ראייתם את עולמם, איש ואישה אשר בדרכם משלימים פסיפס אנושי יפהפה, חכם ומרתק.

אני תוהה מתי יקום מי מבין חוקרי הספרות שלנו ויעמוד על רעידת האדמה שינאי העביר בביצת הספרות הישראלית בסלקו מעליה לרגע את שכבת המים המעופשים. מכבר נדרש לנו יוצר מסוגו לסלק אבק מצטבר מעל רדידות ספרותית, והצגת זייפני כתיבה הנחשבים מעשה-קוסם כסופרים שזו אומנותם, ואינם אלא בני חטא אומללים שהולידו הוצאות הספרים הזנותיות. את האמונה בערכה של ספרות חווייתית עמוקה ואף מסעירה וסוחפת לחשוב - השיב לנו צבי ינאי בדפיו הקסומים.

מי שרוצה להבין את חוכמת היוצר שלו, כאדריכל ספרותי מפליא בבנייתו, אינו מסוגל להתעלם מבחירת הפרק הפותח את ספרו הראשון, ובוודאי אינו יכול שלא לברך על המוגמר כשמדובר למשל בתיאורים של אפריקה, הזירה המרכזית של ההתרחשויות בספרו השני, "מאוחר מדי".

סופרים רבים, מהם מרתקים, מהם בעלי רוח גדולה, כתבו על אפריקה המסתורית בתקופותיה השונות, בין אלה קנה לעצמו שם-עולם ארנסט המינגווי. קראתי רבים מכתביו של הסופר האמריקני ואני מעיד על עצמי שמצאתי את אפריקה שהעלה על הנייר צבי ינאי, שוות-ערך לזו של המינגווי, הן מבחינת ציורי הנופים המרטיטים ועד לרחשים; אותה אוושה דקה של השיחים הבאה בחשכת הלילה עם משב רוח קליל או עם צעד כמעט בלתי ניצוד באוזן, של מדרך כף רגל בעשב של חיה משחרת טרף.

השכלתו הרחבה והעשירה של צבי ינאי נתפשת אצלי כפרטיטורה של יצירה קלאסית מבריקה לתזמורת פילהרמונית, והיא חובקת עולמות מהם חשופים מהם גנוזים שהוא מצליח לפענח. הוא עצמו בור סוד שאינו מאבד טיפה וכליו מושחזים אתו ליצירתו. כליו אלה הופכים לנכס רב-משמעויות ורזים שיכולתו לפרשם מעידה על כישרונו המקורי והעז כמספר.

לפני שנים אחדות פרסמתי עליו שורות אחדות בהן נתתי ביטוי לרצון שלי כקורא וכסופר לקרוא בבוא יום ספר נוסף של צבי ינאי על חייו בארץ, בה מתקיימות לפחות שתי תקופות - לפני תקומה ולאחריה. היעלמו של ינאי מזה חודשים לא מעטים מהעין הציבורית מעורר בי תקווה כי אכן נזכה ובספרו הבא ישלים עבורנו פרישת מסכת חייו בארץ ודרך ראייתו אותה ואת אלה החיים בה, על כל סתריהם וניגודיהם תחת השמש.

תהיה בכך השלמת מגילתו הנפתלת של מי שהיה, ואולי אף נשאר, סנדרו טוט. ביום כזה תישאר לנו טרילוגיה ספרותית איכותית - מעשה יצירה שלמה להתברך בה והיא מעלה על-גבי יריעה שצבי ינאי ארג, את רקמתו האישית בה שזר בכישרונו את פרקי ההיסטוריה היהודית והעברית של המאה העשרים, מעמק בכא ועד לתקומה שסופה טרם עוכל.

בוקר אחד, ימים ספורים לאחר שנכנסנו לדירתנו בקריית השרון, גילינו כי באישון לילה, שכן בקומה מתחתנו בנה בחשאי מעל פרגולה קיימת, גגון בלתי חדיר לשמש ולמים בשטח הנסמך בין שני קירות משותפים לכלל הבית. הבנייה הפרימיטיבית נעשתה בשיטת שיכוני חאפ, מקונסטרוקציית עץ בגובה של שניים-עשר ס"מ, מיריעה פלסטית כחולה, מחוברת בהברגות מיוחדות, מחוטי חשמל גלויים המוטלים בהתרסה מלמעלה, כבר כשלוש שנים (!), ובצירוף חתיכות פח ליצור דפנות מוגנים מרטיבות וחומרי איטום צהובים המרוחים בגסות על הקירות, וכל זה בגובה אחד עם רצפת המרפסת שלנו ובשטח של 16 מ"ר.

עלי להודות שנדהמתי, שכן מעתה דירתי אינה מוגנת ואין קושי לחדור אליה בהנפת רגל. גרוע לא פחות ממצב זה הוא ביטחונם הפיזי של ילדים הנמצאים במרפסת. אם ילד המשחק שם יתפתה להרים צעצוע שנשמט מידו לצדו השני של המעקה, הוא עוד עלול להתגלגל מעל הגגון הפתוח לרווחה ולהישמט מגובה רב. האם אין זה מאחריותה הישירה של עיריית נתניה למנוע מצב מסוכן שכזה?

בבדיקה שקיימנו אצל ראש מחלקת פיקוח, אינג' פארס דאהר, התברר בהרף-מקלדת מחשב כי מעולם לא הוצא רישיון לבנייה הזאת. יתרה מזו, הדגיש אינג' דאהר, אין כל אפשרות לאשר בניית גגון, מאחר שכל השטח של הבניין נוצל עד תום, וכי נשים בו מבטחנו והעניין יטופל מיד. בתצלום המצורף ניתן לראות אחת הפינות של היצירה ה"מקורית" של הגגון שהפך גם לפינה מזוהמת.

לא פחות גרועה היא העובדה כי כל שינוי בחזית בניין חייב להיעשות בידי אדריכל או מהנדס מומחה, תוך התחשבות מירבית בזיקה של התוספת לבניין. רק על זה בלבד עיריות מסודרות מגישות שורה ארוכה של תביעות פליליות. אבל נתניה היא כנראה איננה עירייה מסודרת.

לא עלה בדעתנו כי כאן מתחיל סיפור לא יאומן של חשיפת מערכת מושחתת ומכוערת המתייצבת עם הלשכה המשפטית שלה להגן בחירוף על עבריין בנייה כוחני ובריוני, ומבלי להודיע לי דבר, אף סגרה את התיק שנפתח בגין תלונתי, והתעלמה לחלוטין מאתנו, אלה שזכויותיהם נעשקו והופרו באלימות.

מכאן ואילך אפילו אינג' דאהר התגלה כרבים מבין פקידי העירייה העושים מלאכתם פלסתר, ובלבד שישביעו רצונם של מקורבי מלכות קרי, הבוסה (על משקל הראשה) של העירייה שאליה מובילים סימני שערורייה; עד כדי כך הפך הפקח הראשי הזה את עורו, שטרח ובא לביתי לשכנע אותי להסכים לסגירת התיק בטיעון של חוסר עניין ציבורי, וכי בכלל, כדברי התובעת העירונית, זה בסך-הכל "סכסוך שכנים".

בדרך זאת התכחש מר דאהר למייל מטעמו אלי ובו הצהיר כי כבר נשלחה דרישה ל"חשודים" לפירוק המבנה הבלתי-חוקי, וכי התיק הועבר לתביעה, ונמצא בידי עורכת הדין מישהי בשם עידית פלד. אבל לפתע קטעה התובעת הנמרצת את התהליך וסגרה את התיק מבלי ליידע אותי, תוך המצאת נימוקים שלא שמעתי כמותם.

משהבהרתי לאותה תובעת עידית פלד שנימוקיה אבסורדים, היא עברה בקלילות לנימוקים חדשים שלא מדובר בעבירה חמורה כל-כך, וכי לעירייה אין תקציב להגיש תביעה פלילית כנגד עוברי עבירות קלות שכאלה. בדרך העלתה עוד נימוקים מגוחכים ומהם למדתי, כי אין לי עם מי לדבר. וכך הדייר שבנה כבריון בלי רישיון זכה בהגנת המערכת המנהלית והמשפטית של עיריית נתניה שממש התגייסה למענו. ברגע מסוים התחלתי לחשוד ש"הגב" עליו נסמך שכני גס-הנפש, נמצא כנראה במקום הרבה יותר גבוה בפירמידה השלטונית של עיר החוף, ואולי מדובר בבוסה עצמה.

עד מהרה גם הבנתי כי נתניה מקיימת סולם ערכים משונים שחשבנו שמכבר בטלו מן העולם. מה עוד שנתניה מתפתחת כיפהפייה; עיר מתרחבת שבראשה עומדת בוסה נחמדה, אחת בשם מרים פיירברג-איכר, מרשימה בנועם הליכותיה. בעברה, כך למדתי, הייתה גם מורה ומחנכת אהובה בעלת נימוסין בישראל.

אני, שתמיד האמנתי בכוחן של נשים לנהל מערכות מורכבות, שמחתי להגיע לנתניה העיר בראשה עומדת אישה משכילה ורחבת-דעת שגם בורכה בנוי חיצוני מעורר אהדה, המזכיר בשפעת נשיותה את בובולינה, ומצד שני היא נראית כבובת ברבי חמודה ומעפעפת בריסיה העשויים היטב וביד אמונה. ועוד אעסוק בפרקים הבאים בדמותה מלבבת העין ובהתחמקותה מלהשיב לי תשובה עניינית ואחראית. ייתכן שאין בה מאפיינים שכאלה. אבל מי צריך אותם כשאת הבוסה היושבת על השפיץ של הפירמידה?

עד כאן להיום.