גם בשנה ה-65 לתקומת ישראל יש מי שעדיין זוכר להעיר את השד העדתי מרבצו. חדשות לבקרים צץ לו מאי-שם מאן דהוא המסרב בכל תוקף לתת לו מנוח. הבכיין התורן שלנו הפעם הוא שדר ערוץ 10 בטלוויזיה,
אמנון לוי. אלא שתוכניתו העכשווית על "הפנים האמיתיות של השד העדתי", איננה יותר מסערה בכוס מים, ולשווא הוא מנסה לעורר בה מהומה על לא מאומה.
אמנון לוי הוא, מן הסתם, האחרון שאמור להלין על קיפוח - לא על עדתו המזרחית ובוודאי שלא על עצמו. אחרי ככלות הכל חלפו הימים שבהם נותרו בני העדה מאחור. הפער ביניהם לבין אחיהם האשכנזים הוא כיום עורבא פרח. העובדות בשטח מורות בעליל שהם נושאים בשורת תפקידים נכבדים במשק הישראלי, ואינם מביישים בכלל את הפירמה.
בעוד הוא בוכה על מר-גורלו-הוא - מרופד אמנון לוי במנעמי החיים. תנאי-מגוריו הם מושא לקנאה של לא מעטים, משכורתו רחוקה מלהיות צרור-נקוב, ומעמדו העיתונאי הבכיר - הלוואי על רבים אחרים בברנז'ה שלו. ואם הוא, בכל זאת, עדיין סובל מתסמונת של טראומה מזרחית כביכול - הרי שזו בהחלט ראויה לטיפול פסיכיאטרי דחוף ביותר.
כי ממה נפשך, כשאין כל חדש מתחת לשמש. קינתו של אמנון לוי אינה יכולה שלא להזכיר את דברי התוכחה שהשמיע לא מכבר הכלכלן
שלמה מעוז על "שלטון החברה הלבנה" בישראל. אבל גם בדבריו של זה האחרון אין גילוי.
הפכא מסתברא דמעות התנין ששופכים אמנון לוי ושלמה מעוז הם תזכורת לדברי תוכחן לא פחות גדול מהשניים, אלא שמהצד השני של המתרס דווקא: הסופר קלמן כצנלסון, שטוב, מן הסתם, שנשכח בציבור. כצנלסון, עליו השלום, קונן לפני חמישה עשורים, בבכי-תמרורים ובהיפכא מסתברא, על...מר-גורלה של העדה האשכנזית דווקא!
צריך לשפשף את העיניים כדי להאמין, אבל זוהי עובדה: בספרו, "המהפכה האשכנזית", שיצא לאור בשלהי שנת 1963, פיתח מחברו תיאוריה כוזבת על "העדה האשכנזית המקופחת בארץ הזאת, על-אף שהיא עולה בתרבותה על העדות הספרדיות".
לעומת אמנון לוי, שמוצאו מסוריה, ושלמה מעוז, שמוצאו מעירק, בכה כצנלסון, יליד-רוסיה, על ש"האומה האשכנזית הנעלה, שנועדה, בעצם, למשול, עשתה טעות פאטאלית כשאפשרה את עלייתם של לא-אשכנזים נחותים".
בספרו המשתחצן קרא כצנלסון (אחיינה של רחל שז"ר, אשת נשיא המדינה לשעבר), "למנוע מהספרדים, שנראים כמו ערבים וחושבים כמותם", מלהתאחד נגד, מה שהוא כינה, "המיעוט האשכנזי". בתוך כך גם תקף כצנלסון את המעבר בשפה העברית מן המבטא האשכנזי למבטא הספרדי וקרא לחזור אל הדיבור ביידיש.
פראיירים מתחלפים למותר לציין שהספר, שהפך ל"בסט סלר" בארץ, זכה לקיתונות של רותחין מכל קצות הקשת הפוליטית והעדתית, כשבסופו של דבר אף נאסרה הפצתו, וזאת לאחר שרבבות עותקים ממנו כבר יצאו לשוק. אבל חשיבותו העיקרית של ספר "המהפכה האשכנזית" היא דווקא בשימוש שנעשה בו על-ידי אינטלקטואלים מזרחיים. אלה מצאו לנכון להביא אותו כעדות לכך שבקרב הציבור האשכנזי היו קיימות דעות גזעניות אליטיסטיות, כמו גם שאיפות להגמוניה אשכנזית בממשל ובתרבות בישראל. כך או אחרת, הספר הצליח לחזק את הסטריאוטיפ של האשכנזי המתנשא והגזען, שרווח כל כך בציבור הישראלי ושבו נתלה עכשיו, מלבד שלמה מעוז, גם אמנון לוי.
אז, למען השם, ידה של מי באמת על הגובה? ידה של העדה האשכנזית, או שמא זו דווקא היד הספרדית-מזרחית שכנגד? המציאות, מכל מקום, מוכיחה שלא זו, אף לא זו. כבר היו לנו שר ביטחון ורמטכ"ל מזרחי, ואפילו השפה העברית ממשיכה להתנגן לה בהברתה הספרדית, והיא, כמובן, הנותנת - על אפו וחמתו של קלמן כצנלסון.
אז עם יד על הלב ראוי להודות: פראיירים לעולם לא מתים. הם רק מתחלפים.
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
