"תעיתי כשה אובד בקש עבדך"

קיט

שיר מאת: יוסף עוזר

אִם יָדְעוּ הַמַּיִם אֶת יְפִי נְפִילָתָם
אֶת טִבְעָם הַיָּפֶה הַשָּׁקוּף הַהוֹלֵךְ תֶּמֶס
אֶת קִפְאוֹנָם בְּעַצְמוֹתַי בְּפִתְאֹם שֶׁל חֹרֶף
אִם הַגָּהוֹת הַסְּתָו גָּם לַסְּתָו יְדוּעוֹת לוֹ
וְעַנְפֵי הָעֵצִים בְּלִי עָלִים, אִם יָדְעוּ
אֶת נַעֲקַת הַפְּרִי שֶׁנִּקְטַף אוֹ נָשַׁר
אוֹ אִישׁוֹנֵי טֶרֶף הַמּוֹריִָּה
אִישׁוֹנֵי עַרְפִלֵּי הַר הַמּוֹרֶה
מִשְׁתַּקֵּף בְּאִישׁוֹנֵי פַּחַד אַיָּלוֹת
אִם יָדְעוּ הַמֶּרְחַקִים אֵיךְ לְאִבּוּד הָלַכְתִּי
אֵיךְ הָיִיתִי נִמְלָט וְכָתַבְתִּי. כָּתַבְתִּי.


המשפט: "תעיתי כשה אובד בקש עבדך", מפרש את כותרת השיר: "קיט" אשר ניתן "כמזמור קי"ט". המשפט מלכד את כל המהויות הפנימיות של הנפש ומביא את היצירה לכדי שלמות חומרית ורוחנית כאחד.

השיר מורה על תרחיש שמתחיל, ועימו זורם ונסחף גם המשורר. בלא דעת הוא שואל את עצמו, מה הביאו לרישום שורותיו:

אִם יָדְעוּ הַמַּיִם אֶת יְפִי נְפִילָתָם
אֶת טִבְעָם הַיָּפֶה הַשָּׁקוּף הַהוֹלֵךְ תֶּמֶס

בהמשך לתיאור הלירי ליפי הטבע ולשקיפות המים הזורמים, נקלט בתודעה כי דורכים אנו על תרחיש שהתחולל בטבע בזמן העבר של מורשת אבותינו הרחוקה, (לרגלי גבעת המורה) שם במורדות ההר הייתה התפרצות לבה מהר געש. המקום משופע בסלעי בזלת ושברי סלעים, ובהן זורמים המים החיים ללא כיוון, או מטרה מוגדרת... כך, שאותם מים מתוקים וטובים לשתיה - מתאדים ומתמוססים כלא היו. מבחינה מעשית, ידי אדם קצרה מלהושיע. ולבד מלחמול על אותם המים ההולכים לאיבוד, איננו עושים דבר...

התחושה האנושית המפעפעת ביוצר בהמשך השיר, הופך ליותר ארצי מגשמי. קרי: "אֶת קִפְאוֹנָם בְּעַצְמוֹתַי בְּפִתְאֹם שֶׁל חֹרֶף".
תחושת חוסר האונים במעמד (שלעיל), הופך את הקור, 'לקיפאון'.

דברי המשורר בהמשך, אינם משתמעים לשתי פנים. לו ידעו מלכתחילה ענפי העצים, שעליהן נשרו, את עוצמת הנזק ונאקת הכאב של הפרי שנקטף, לא היו מרשים לסתיו לתעתע בהם:

"אִם הַגָּהוֹת הַסְּתָו גָּם לַסְּתָו יְדוּעוֹת לוֹ
וְעַנְפֵי הָעֵצִים בְּלִי עָלִים, אִם יָדְעוּ
אֶת נַעֲקַת הַפְּרִי שֶׁנִּקְטַף אוֹ נָשַׁר"

אולם דברי המשורר עד כאן, הם כאין וכאפס לעומת תוכחותיו בהמשך השיר. בין לבין מתכנס היוצר עם הרהוריו באוויר הסתוי הקריר, והאותות מצביעות על רצונו הכן לנהל 'דיאלוג' עם אֵי-מי בסביבתו הקרובה.

היות שלא נמצא איש, מנהל המשורר 'מונולוג' חריף בינו לבינו.
אלא שהפעם, דבריו מקבלים משנה תוקף:

"אוֹ אִישׁוֹנֵי טֶרֶף הַמּוֹריִָּה
אִישׁוֹנֵי עַרְפִלֵּי הַר הַמּוֹרֶה
מִשְׁתַּקֵּף בְּאִישׁוֹנֵי פַּחַד אַיָּלוֹת"

לאור המובא לעיל, ניכר כי כל שנאמר בהקדמה לשיר, והתוכחות הרוחניות - שימשו למשורר לצורך 'תפאורה' בלבד, עד להתפרצות הרגש. המשל, במטאפורה שכאן, מבוססת על חיי הטורפים ודרך התנהגותם בטבע, כאשר ביניהם מתחוללות דראמות אכזריות שמקורם בקיום.

תוכחותיו של המשורר, מופנות כלפי בני אנוש כמותו, אשר באישוניהם משתקף יצר הרוע והחמדנות 'לגזול ולהרוג' את שניתן לאחיהם ולא להם, בעודם עושים זאת בכוונה זדונית ומאהבת הבצע. בניגוד לאורחות החיים של החיות הטורפות שאינם מתורבתים.

ההיסטוריה מלמדת כי ב-930-970 לפניה"ס הוקם בית המקדש הראשון אשר נבנה על-ידי שלמה המלך בהר המוריה. שהרי הוא הר-ציון המקראי - הר הבית. מהמקום בהר המוריה קם החזון כי יינתן התורה ולעתיד לבוא, אשר ישמש בית דין והוראה. ויצורפו ארבעה הרים ובהן הר התבור. הר המוריה יעמוד על ראשיהם ועליו יבנה בית המקדש השלישי.

בנאום יחזקאל מדובר על חלוקת ארץ-ישראל לשנים עשר שבטי ישראל ולנשיא (המלך המשיח). ומבואר שלבני צדוק ינחלו שטח רחב מסביב להר המוריה.

'מִשׁמוֹת ירושלים' נגזר - כי 'צִיוֹן' יהיה שם נרדף "להר המוריה". אך בהמשך, התרחב במשמעותו כדי לכלול את כל ירושלים ואף את כל ארץ-ישראל.

הנמשל, בבית השיר (שלעיל), הם 'עם ישראל' שאלוקים ציווה עליו לחיות במוריה. ואינו יכול לחיות בה בשקט ובשלווה, מהפחד ומהחשש למלחמות חוזרות ונשנות כאשר בתוכם רובץ חוסר הוודאות לעתידם.

בסיכום היצירה רושם המשורר:

אִם יָדְעוּ הַמֶּרְחַקִים אֵיךְ לְאִבּוּד הָלַכְתִּי
אֵיךְ הָיִיתִי נִמְלָט וְכָתַבְתִּי. כָּתַבְתִּי.

נראה שהאדם שבוי הן 'לחומר' והן 'לרוח', אולם ההרהורים והמחשבות, אינן מרפות. ולעיתים - הן גולשות, מתערבבות, מערפלות את הראיה, ומטשטשות את החושים.

היטב יודע המשורר את ערך החיים, ואת יפי הטבע המתחלף ומשתנה לפי עונות השנה, אך תוכו שואף לנשגבות: בו האנושיות תלמד לחיות בהתחשבות ולא בהתחשבנות. הליכתו לאיבוד בתוך הכאוס של הטבע והאדם, מטלטלות את עולמו והוא מוצא מפלט בכתיבה שאיננה מרפה אחיזתה בו.