קיצה של מעצמת-על

תרשמו לפניכם את התאריך: אוגוסט 2013. זהו המועד בו חדלה ארה"ב להיות מעצמת-על. היא עודנה מעצמה חזקה, כנראה החזקה בעולם, אך כבר לא מעצמת-על. כי באוגוסט 2013 התברר, שאפילו את בעלות בריתה הקרובות ביותר לא מסוגלת וושינגטון לגייס למטרה מוסרית ברורה.

דומני שכבר יצא לי לצטט את ההגדרה ששמעתי מפי פרופ' אברהם בן-צבי לפני הרבה שנים: מעצמת-על היא מדינה שיש לה אינטרסים חיוניים בכל מקום בעולם. למעשה, צריך להשלים את המשפט: מעצמת-על היא מדינה שיש לה אינטרסים חיוניים בכל מקום בעולם וביכולתה להגן עליהם. שהרי סתם אינטרסים אינם שווים כקליפת השום; כוחה של מדינה נמדד בכך שהיא יכולה להגן על מה שנתפס בעיניה כחיוני.

לפי המבחן הזה, ארה"ב איננה מעצמת-על. יש לה אינטרס חיוני בכך שלצפון קוריאה לא יהיה נשק גרעיני – והיא לא הצליחה למנוע זאת. יש לה אינטרס חיוני בכך שאירן תפסיק את פעילותה הגרעינית – והיא לא מצליחה להשיג זאת. יש לה אינטרס חיוני בשמירה על סודות הביטחון הלאומי – והיא לא מצליחה למנוע את הדלפתם בראש חוצות ולשים את ידה על הפושעים. יש לה אינטרס חיוני בשמירה על חייהם של נציגיה בחו"ל – והיא לא מצליחה למנוע את הירצחו של השגריר בלוב. וכעת יש לה אינטרס חיוני בהענשה על פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות – ובכלל לא ברור אם היא תצליח לעשות זאת.

חולשתה של ארה"ב ניכרת ביחסיה עם כל העולם. רוסיה וסין, שתי מעצמות מתחרות, כובלות במידה רבה את ידיה של וושינגטון בכל הנוגע לסוריה, לא רק כעת אלא בשנתיים שחלפו מאז החל בשאר אסד לטבוח רבבות מבני עמו. בריטניה וקנדה, שתי בעלות הברית הקרובות ביותר של ארה"ב, אינן מצטרפות אליה בנושא הסורי. בוליביה ואקוודור, שתי מדינות חסרות חשיבות בקנה מידה עולמי, נותנות בגלוי מקלט לבוגדים שהסגירו את סודותיה הכמוסים ביותר של ארה"ב.

כתבתי כבר כמעט 300 מילה, ורק כעת אני מזכיר לראשונה את ברק אובמה, משום שהוא אינו האחראי הבלעדי. אל מול הצדדים החזקים המובהקים של ארה"ב – דמוקרטיה מבוססת, מוסריות שורשית, אוצרות טבע, יכולת תכנון, שטח ענק, אוכלוסיה משכילה – יש לה חולשות משמעותיות: פערים חברתיים, תפיסות גזעניות, קפיטליזם חזירי, מפלגתיות הרסנית, מערכת משפט בעייתית, מערכת ממשל מקרטעת.

ארה"ב הפכה למעצמת-על משום שהיו לה מנהיגים שידעו להביא לכך שהיתרונות יגברו על החסרונות, ומשום שבהיסטוריה תמיד היו ויהיו עליות ומורדות. הבבלים עלו וירדו, היוונים עלו וירדו, הרומאים עלו וירדו – וגם הבריטים עלו וירדו. וכאשר אירופה יצאה חבוטה, מצולקת ומפולגת משתי מלחמות עולם, נכנסה ארה"ב המנצחת לוואקום כמנהיגת העולם החופשי. אך דווקא לאחר שניצחה במלחמה הקרה והפכה למעצמת-העל היחידה, החלה הנסיגה של ארה"ב.

יש לכך הרבה סיבות. ארה"ב לא הבינה שבמקום עולם דו-קוטבי, בו היא ניצבת מול בריה"מ, יש עולם רב-קוטבי בו אין בצד השני מעצמת-על אחת אלא שורה של גורמים מתחרים. רוסיה נותרה מעצמה חזקה המבקשת לבסס את מעמדה, סין התחזקה מאוד, ארגוני טרור הציבו אתגרים שונים לגמרי, משטרים רודניים ביצעו פשעים שדומה היה שחלפו מן העולם ב-1945. ארה"ב, לה יש מערכת ממשל המיועדת קודם כל לבלום את זרועותיה השונות, ואשר סובלת מביורוקרטיה מחניקה, התקשתה לסובב את הספינה הענקית – אשר התרגלה להתמודד מול סופות הוריקן – ולהתאים אותה לסערות טרופיות מקומיות.

סיבה שנייה היא מדיניות כלכלית קלת דעת, שהביאה את ארה"ב למצב בו אם היא הייתה עסק פרטי – כבר מזמן היה מתמנה לה כונס נכסים. בתוך כל ענייני סוריה, לא שמנו לב להערכה שפורסמה השבוע ולפיה ארה"ב תגיע באמצע אוקטובר לתקרת החוב שלה. תהיה זו הפעם השנייה בתוך פחות משנה בה יהיה על הקונגרס לאשר את הגדלת התקרה כדי להימנע מחדלות פרעון.

תארו לעצמכם בעל עסק שנמצא באופן קבוע במשיכת יתר, ובמקום להקטין אותה – הולך כל כמה חודשים לבנק ומבקש להגדיל אותה; הרי בסופו של דבר היו זורקים אותו מכל המדרגות. את ארה"ב אי-אפשר לזרוק מכל המדרגות, משום שאם היא תשבור רגל – כל העולם ישבור את הראש. אך אין זה אומר שהיא תוכל להמשיך ללא מגבלה להתנהל בכזו רשלנות פושעת. וזה אומר, שמישהו יצטרך מתישהו לקצץ בצורה עמוקה בתקציב האמריקני ו/או להעלות מיסים בצורה חדה.

עוד לפני שזה יקרה, המצב הכלכלי משפיע בצורה משמעותית על מעמדה הבינלאומי של ארה"ב. ראשית, ארה"ב חייבת טריליוני דולרים לסין (הנושה הגדול ביותר שלה) ותלויה מאוד בסחר עימה – מה שמקשה עליה לנקוט עמדות דיפלומטיות המנוגדות לאלו של בייג'ינג ולהתעמת איתה (ע"ע סוריה). שנית, יכולתה התקציבית של ארה"ב לפעול ברחבי העולם הצטמצמה משמעותית. היא איננה יכולה להוציא שוב מאות מיליארדי דולרים על מאבקים צבאיים, גם אם יהיו הצודקים ביותר. המשמעות של מצב זה ברורה לגמרי.

שלישית, יש בארה"ב משבר מנהיגות קשה. ג'ורג' בוש הבן יצא למלחמות יקרות ביותר אך לא דאג למימון. המלחמות הללו, שנומקו בצורה כושלת והתנהלו בצורה עוד יותר כושלת, הפכו את ארה"ב למדינה שנואה. במשמרת שלו התרחש המשבר הפיננסי של אוגוסט 2008 ממנו לא התאוששה ארה"ב עד היום. התוצאה היא אותה חולשה כלכלית עליה דיברנו לפני רגע. ואילו על ברק אובמה לא צריך להרחיב את הדיבור: נשיא פייסן וחסר כל ניסיון, שרק בשנה החמישית בתפקיד מתחיל להבין את מהותו.

כך הגענו לשורה התחתונה שהיא גם השורה הראשונה: ארה"ב מפסיקה, אל מול עינינו, להיות מעצמת-על. גם אם היא תתקוף לבדה בסוריה, זה יוכיח לכל היותר שעוד נותרו לה כמה שיניים, אך ספק אם זה ישכנע מישהו שלפניו ניצב אריה. וזה צריך להדאיג אותנו, כישראלים, הרבה הרבה יותר מאשר כן/לא ערכות מגן.