אין תנאים לרידוד אמוניה אין כל אפשרות "לדלל" (או "לרדד") במהירות את תכולת המכל שנפחו 14,300 טון. דברים אלה ידועים היטב לכל המעורבים, במיוחד לאור מה שהתרחש בעת מלחמת לבנון השנייה ובסרט הזה כבר היינו. להלן תמצית העלילה ואת המסקנות יש להסיק במהירות.
כחודשיים לפני פרוץ מלחמת לבנון השנייה, במאי 2006, נשלח
מכתב מלשכת אלוף פקע"ר
שהמיכל ממוגן הואיל ובעת מלחמה הכמות תרודד במהירות. בחלוף המלחמה, ביום 7.11.06,
פניתי אליו במכתב, דרשתי לבטל את האישור שנתן למיכל ונימקתי במילים הבאות:
"מספר שבועות לאחר שהוצא המכתב, פרצה מלחמת לבנון השנייה והתיאוריה כשלה במבחן המעשי, כאשר האזור כולו הותקף בטילים בעוד המיכל היה בתפוסה בשיעורים ניכרים. דהיינו, ברור הוא שהקביעה הנ"ל היא מוטעית מיסודה ואין כל אפשרות לרדד במהירות את הכמות. להפך, עוד הועלו חששות שאם הכמות תפחת מרמה מסויימת, עלול המיכל עצמו להינזק." ואכן, ג'רי גרשון, אלוף פיקוד העורף דאז, הציג בוועדת החוץ והביטחון דיווח כוזב, כאילו 90% מתכולת המכל רוקנה. גם
יונה יהב, ראש עיריית חיפה, חזר על מספר פיקטיבי זה במהלך חודש המלחמה וגם בישיבה שהתקיימה במועצת העיר בתום המלחמה, למרות שהנתונים הוזרמו למשרדו על בסיס יומיומי, להראותך עד כמה חוסר ההבנה בנושאים אלה שולט וכיצד הכל שבויים במושגים שאין להם כל מושג עליהם.
בפועל,
אין כל אפשרות לרדד אמוניה, כי אין אפשרות לשפוך אותה לים. האמוניה היא גז, המאוחסן במצב נוזלי במינוס 33 מעלות ושפיכתה לים, תגרום מייד להתאדותה ופיזור האמוניה באוויר ובכך גרמנו להרעלת האזור במו ידינו.
הדרך היחידה לרדד את הכמות היא לבקש מחיפה כימיקלים להמשיך לייצר דשן (לצורכי יצוא), ולאסור עליה לחדש את מילוי המכל, וכך המלאי יקטן בקצב של עד כ-300 טון ליום. ממילא, טוענים שאין לרדת מתחת ל-2,000 טון עקב סיכון לנזקים שעלולים להיגרם למכל.
לפי נתוני המשרד להגנת הסביבה, ביום 13.7.06 עם תחילת מלחמת לבנון השנייה הייתה כמות האמוניה במיכל כ-8,000 טון, ואילו בסוף המלחמה לאחר 32 יום, ב-14 באוגוסט, הכמות הגיעה לכ-2,000 טון, כאשר הירידה בכמויות הייתה
הדרגתית (ראה תרשים) דהיינו בממוצע כ-200 טון ליום, וזאת בימים שהאזור כולו היה נתון למתקפות טילים בלתי פוסקות והיה צורך דחוף ברידוד הכמויות.
כל הפרטים הנ"ל, תוארו ברשימה לא
לוותר לג'רי גרשון מיום 8.3.07, אלא שהלקחים לא הופקו, והנה מתפרסמת עתה ידיעה בעיתונות על "רידוד הכמויות". ובכן, הגורם האחראי לידיעה או כל "גורם מוסמך" אחר הטוען שהדבר בר ביצוע, מוזמן בזאת לעימות פומבי, מול מצלמות, שיסביר כיצד. אולי משהו התחדש שאיננו יודעים.
סיכון האומה לצורך אחסון אמוניה לייצוא והחמור מכל, מזה תקופה ארוכה שקבוצה המונה עשרות מדענים ומהנדסים המובילה מזה שנים את הקמפיין נגד מכל האמוניה, מנסה לקבל הבהרות, מדוע לא מקיימים דיון עקרוני ומעמיק בשאלה, האם על מדינת ישראל לסכן את קיומה ואת חיי אזרחיה, כדי לאחסן אמוניה?
הרי לפחות 80% מהכמות בכלל מיועדים לייצור דשן לייצוא וכלל לא נחוצים לצרכים לאומיים ואין לנו נתונים לגבי עשרים האחוזים הנותרים. מי האחראי לשיקולים הלאומיים שלנו? איך ועל-ידי מי מתקבלות ההחלטות? בבקשה, שיפרסם אותן. האם זה ראש הממשלה? כל הממשלה?
גלעד ארדן? לאזרחים בטווח הסיכון, מגיע לפחות הסבר, מדוע מסכנים את חייהם? האם השיקולים המסחריים של חיפה כימיקלים הם הצדקה מספקת?
בינתיים, כל הגורמים הרלוונטיים (יונה יהב, גלעד ארדן,
עמיר פרץ ונוספים) קיבלו פניות להבהרות, ואלה לא ניתנות. התשובה היחידה שאנו מקבלים, שעד 2017 ייבנה מכל חילופי בדרום, אך איש לא מנמק, מדוע בכלל לייבא או לייצר בישראל אמוניה (לייצור דשן או לייצוא). הרי אחסונה מהווה סיכון אדיר, הן מסיבות מלחמתיות (ע"ע נגסאקי), הן מסיבות של אסונות טבע (ע"ע פוקושימה) והן מסיבות של סתם תקלות (ע"ע צ'רנוביל), וזאת עוד מבלי להתייחס לסיכוני ההובלה.
אז נשוב לדברי ההרגעה המביכים של פיקוד העורף. לא מובן לנו, על מה מסתמכים שם? (א) שנרדד את הכמות במהירות והתרשים הפעם יהיה שונה מהתרשים הקודם? (ב) שימשיכו לטעון שמבחינה סטטיסטית, עדיין אין סיכוי שטיל ינחת על המכל? מי שחושב שזו הלצה, מוזמן לבדוק את הדברים הבאים: "אני חושבת שבינתיים זה עמד במבחן המציאות" אמרה סא"ל הדס בן-דב מפיקוד העורף, בדיון בוועדת הפנים בכנסת מיום 8.6.09, "היה ירי של 4,000 טילים על האזור".
אז אם בינתיים יש למישהו מידע חדש שלא ידוע לי כיצד מונעים קטסטרופה, אשמח לעידכון. כך או אחרת, דברים אלה נכונים רק לגבי מכל האמוניה. לגבי אופן הטיפול בחומרים מסוכנים נוספים המצויים במפרץ חיפה, אין בידי די נתונים והסק את המסקנות בעצמך.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
