אני האתיאיסט כמנהגי כל שנה בראש השנה הייתי גם השנה בבית הכנסת. השנה הייתי עם נכדי. ניתן היה לחוש עוצמת פער מכאיבה בין תפילה לכינון עולם של שלום ובין מציאות המובילה לתבערת מלחמה.
את עוצמת הפער בין תפילה לשלום ובין מציאות דוחפת למלחמה חשתי בתפילת המוסף בבית הכנסת של יוצאי תימן, אליו הגענו בראש השנה, עת נישאו שלוש ברכות מיוחדות "מלכויות" (הלל למלך מלכי המלכים, הקב"ה), זיכרונות (בקשות מהקב"ה לזכור לנו זכויות אבות) ושופרות (הזכרת השופר).
בזמן חזרת החזן 30 תקיעות שברים תרועה ותקיעה הדהדו. 30 קולות , אני שמעתי רק 30 קולות קורעי שמים בתחינה לעולם של שלום. תקיעות אלו כנראה לא הגיעו לשוכני בורות פיקוד, המתכננים באלו הימים את המלחמה הבאה עלינו.
באותה תפילת מוסף בבית הכנסת בראש השנה מצאתי עצמי נודד עד שירת רבי שמואל הנגיד. ביקשתי להיאחז בתקווה, ששירת שר הצבא בממלכת גרנדה, רבי שמואל הנגיד, שחי לפני כאלף שנה (993-1056), תחלחל להוויית חיינו בימים, שתמיכה בתקיפה צבאית בסוריה גוברת בקונגרס ובסנאט בארה"ב, ולצערי גם בדעת הקהל בארצי.
רבי שמואל הנגיד, שהכשרתו הרבנית וההלכתית היא זו שהכשירה אותו לשאת בשני תפקידים בכירים בממלכת גרנדה, שר האוצר ושר הצבא, מביע בשירתו זעקה הקוראת לנגידים ולשרים למצות כל הליך פוליטי ורק לא מלחמה.
המילונאי, הבלשן, התלמיד החכם, ראש רבני גרנדה ושר הצבא, שחווה את חוויות שדות הקרב והקטל, חברו אצלו יחד לשירה חושפת רגשות, חוויות הרהורים קיומיים של לוחם, מדינאי, איש רוח מאמין וגם ספקן שכל הווייתו זעקה לשלום.
רבי שמואל הנגיד, 17 שנים שר צבא בממלכת גרנדה, מותיר לעולם שירה, שהיא צוואת חיים ונכס תרבותי לחברה האנושית. הוא דורש ממדינאי באשר הוא לראות תמיד את באי החברה גם בימי עימותים ומחלוקות קשות
"שׁוֹכְנִים כִּשְׁכֵנִים וְלֹא כִּשְׁכוּנִים". אני האתיאיסט עם נכדי בתפילת מוסף בבית הכנסת, מחוץ לבית הכנסת נושבות בעוצמה רוחות הקרב. אווירת ההכנה למלחמה העתידה לבוא מתרחשת מחוץ לבית הכנסת, ואני מתכנס לי במשחק המלים היפה של שר צבא עטור ניצחונות, רבי שמואל הנגיד, שהציב לכל שר צבא באשר הוא תמיד רק תמרורי ייעוד ומטרות פעולה למען
השּׁוֹכְנִים שֶׁיִּחְיוּ בִּשְׁכֵנוּת כִּשְׁכֵנִים וְלֹא כִּשְׁכוּנִים בְּתַחֲתִיּוֹת שְׁאוֹל שֶׁל קְרָבוֹת.
אני עם שירת רבי שמואל הנגיד, אך אני מודע לכך שאת פני שנת תשע"ד לא תקדם זעקת רבי שמואל הנגיד וגם לא משאלות כל באי בית הכנסת של יוצאי תימן, אלא את פני שנת תשע"ד יקדם תיאור קשה מנשוא השאול מכתבה של
חמי שלו ערב ראש השנה בעמ' 14 בעיתון הארץ: "הנשיא
ברק אובמה ושריו מסתערים על גבעת הקפיטול, יורים בכל התותחים, לוחצים על כל המגרש, ואתמול השיגו תוצאות מעודדות מבחינתם".
מי ייתן וסדר היום הפוליטי והצבאי לא יתמקד ביורים בכל התותחים, אלא יהיה צרוף בשירת רבי שמואל הנגיד
שְׁכֵנִים שׁוֹכְנִים וְלֹא שְכוּנִים. מדכא ומקומם המחזה המזוויע המגיע אלינו מפרברי דמשק של בני אדם, ובהם מספר רב של תינוקות, שרועים ללא רוח חיים, כי את חייהם קטלו חומרי לחימה כימיים. שימוש בנשק לא קונבנציאלי הוא פסול ויש להעניש את האחראים לו.
השאלה היא לאן רוצים להוביל זעם מוצדק לנוכח מחזות נוראיים אלו. הפתרון הנכון שצריך לשאוף אליו, בראש ובראשונה, הוא באיחוד כל הכוחות הפוליטיים, כל המעצמות, למציאת דרכים להפסקת שפיכות הדמים בסוריה.
מצער ומדכא, שהזעם המוצדק עלול לעלות אותנו על שרטון של מלחמה מגורענת במזרח תיכון דליק, בו אנחנו בונים את ביתנו הלאומי. על-רקע מציאות זו אשא פעם נוספת את משאלתו של רבי שמואל הנגיד לחתור למציאות בה נהיה תמיד
שְׁכֵנִים שׁוֹכְנִים וְלֹא שְׁכוּנִים.
האירוע האסוני שפקד את העם הארמני במלחמת העולם הראשונה לא יוזכר בנוכחות נציג רשמי של ישראל
