בכל נאומיו לקראת הבחירות חזר אבו מאזן בעקביות על הדרישה למימוש זכות השיבה על-פי החלטת האו"ם הוותיקה 194. יש שיאמרו, תוך קריצה הניסמכת על פרקטיקת הבטחות הבחירות השגורה בישראל, כי מדובר, נו, בהבטחות בחירות. אבל, להבדיל מישראל, שהינה אחר הכל מדינה מבוססת, נראה כי השיבה היא בשר מבשרם של המוני הפלשתינים התופסים את חייהם כסבל מתמשך וחורבן ושל מאות אלפי העקורים במחנות. דומה שיש בליבם כמיהת ענק אחת, שבעבורה הם היו מוכנים להמיט אסון על כלכלתם ומציאות חייהם ואף להתאבד בהמונים:
השיבה.
זוהי משאת הנפש הפלשתינית. וברור גם כי כל מנהיג פלשתיני שיבוא אחרי עראפת, יאלץ להיות צדיק יותר מהאפיפיור אבו-עמאר.
וכי הנשיא בוש, בתקופת כהונתו השניה בה אין הוא מחוייב לאף אחד פרט לאומה האמריקנית והאינטרסים האיזוריים שלה, ובה ירצה להכנס להיסטוריה, וגם בלחץ האיחוד האירופי, לא יחתור להגשמת מפת הדרכים ולהגשמת הדבר המכונה "חזון בוש" - מדינה פלשתינית?
נכון, מדינת ישראל במידה מכרעת פועלת על-פי לחץ אדירים (שאמנם אינו מופעל עדיין ולא מבוטא באופן מפורש אלא רק באופן מרומז. וזאת פרט לבעיות כלכליות ואחרות) ומבצעת בשלב זה נסיגה קטנה תוך פינוי ישובים. וזאת ממש כשם שבן גוריון לאחר כיבוש סיני ב-1956 והכרזתו החגיגית על "מלכות ישראל השלישית" הודיע בקול שבור בשידור לאומה על הצורך לסגת, לאחר הלחץ של הנשיא אייזנהאואר והמרשל בולגנין מבריה"מ.
אלא, שאין לדעת מה ילד יום, ויש סיבות מצויינות לחששות.
להלן תרחיש אודות שנת 2014 (שניכתב עוד בינואר 2003). הסיום הינו ברוח המדע הבידיוני.
שנת 2014
חג המולד לקראת שנת 2014 היה חם מהרגיל בעונה זו, לאחר שנתיים מעוטות גשם. הסילבסטר נחוג באווירה של ימי פומפיי האחרונים, כשהחוגגים המעטים התפזרו בשעות השחר לרחוב, חלקם אוחז בבקבוקי שמפנייה, תוך שירה ניחרת בקולי קולות של פיזמונים עם מילים מקבריות שפשטו באותו זמן בציבור.
הציבור נעור ליום חם ומעוט תקווה, כשהמוני המובטלים המסתובבים בכרכים - חלקם עוסקים בפעולות אלימות וחוליגניזם מאורגן - הפכו את המציאות העירונית לקשה מנשוא.
מאז שנת 2009 פנתה ארה"ב עורף לישראל, תוך הבלטת הברית האסטרטגית במזרח התיכון עם מצרים, סוריה עירק וירדן, מול סכנת טורקיה, איראן וסעודיה הפונדמנטליסטיות.
הנשק הגרעיני שפותח בפרויקט המצרי-עירקי בחסותה של פקיסטן, ניטרל את עליונותה הגרעינית של ישראל.
מדינת פלשתין בהנהגתו של מי שנחשב לידיד ישראל, מרוואן ברגותי, והנהגה הדוברת עברית המדברת עם מנהיגי ישראל בשפתם ומושגיהם, החלה בשנתיים האחרונות להעלות יותר ויותר את נושא "השיבה לאדמות השדודות".
ישראל המבודדת בעולם, שתעשייתה ומוצריה מוחרמים על-ידי מדינות המערב, שרידותה הכלכלית מותנית ביצוא תחת מותגים המסווים את המקור הישראלי, תוך תשלום הון רב לגורמי תווך קרואטים, צ`כים, קוריאנים ואחרים. תעשייתה הצבאית מוכרת באפס מחיר נשק לגורמים מזדמנים בעולם השלישי לאחר דחיקה הדרגתית על-ידי יצרניות נשק אמריקניות, בריטיות, סיניות ואחרות, שהגבירו בשנים האחרונות מאד את יצור הנשק. הארץ נמצאת מזה מספר שנים תחת מיתון כלכלי הולך ומעמיק, הפולט לרחוב כל חודש אלפי עובדים חדשים.
בנאומו ערב הרמאדן האחרון שוטח ברגותי את מצבה הנואש של ישראל, ופונה למנהיגיה ולציבור הישראלי במחווה נירגש: "אנשים אחים אנחנו, בני אותו אב קדמון אברהם, אך את העוול של גזילת האדמות ונישול אחיכם הפלשתינים מאדמתם יש לתקן. אזי, נקבלכם באהבה למשפחת האומה הערבית, ונבטל את החרם כלפיכם. אני מדבר כאן בשם האומה הערבית כולה".
נשיא ישראל בעל הסמכויות הנרחבות גבריאל עציון (לאחר רפורמות בשיטה הפוליטית) לאחר שהימין גבר בבחירות האחרונות, פונה לאומה, ומסביר שישראל ניצבת בפני הברירה הקיומית הקשה בתולדותיה, לחיות או לחדול:
"אין מנוס, ובכאב גדול מנשוא אני אומר זאת, אך רבים מבני קיבוצי ישראל וישוביה החקלאיים צריכים להתפנות מאדמתם למען הצדק ההיסטורי וקבלתה מחדש של ישראל למשפחת העמים".
בקיבוצים, במושבים ובישובים חקלאיים הולכת ומתגבשת מחתרת שמאלנית, המצטטת את "מעגל הגיר הקווקזי" של ברכט ("מי שעיבד את האדמה והרווה אותה בזיעתו - לו תהיה האדמה הרחומה הזאת").
בכינוסים חשאיים לאור מדורות ליליות מצטטים שוב את אנשי דת העבודה, את פסוקי חשיבות וטוהר האדמה, את הוגי הציונות הסוציאליסטיים.
מפה לאוזן מתפשטת האידאולוגיה החדשה, הלובשת מימדים דתיים של אמונה יוקדת: "האדם ללא אדמתו, ללא השדות הרעננים, טל השחר והמרחב הפתוח הינו תלוש ומנוכר. מהו האדם אם לא הקשר לטבע?".
השאר ידוע: ב-27 בדצמבר בדרכו לאולפני הטלוויזיה לקראת נאום לאומה, גבריאל עציון נורה בעשרות כדורים על-ידי שניים משומרי ראשו, בישראל פורצות מהומות -
אפילוג: יקוד אש
שרויים הינו אז באביב קסום להפליא, בו אד חרישי, חמים ומבושם היה אופף את האדם עת יצא מביתו. מזה זמן ריתקה את כולנו המשיחיאדה: היה זה מרוץ חמורים חודשי, בו האיש הזוכה או הנערה המאושרת שניבחרה הוכתרו למשיח החודש. כל אותו חודש היו הם מרעיפים בערוצי הטלויזיה הממלכתית, מערוץ א` עד יג` מרעיונותיהם וחזיונות נעוריהם על עם ישראל.
היה זה עוד יום אביב, שבו בנבדל מהימים האחרונים הכמעט קיציים, נשבה רוח סתווית.
בעוד רבים מרותקים למרוץ החמורים החודשי, מעטים הבחינו בחמור הלבן שפסע מרחוב סלאח א-דין לכוון הר הבית. הדמות שישבה עליו נראתה מרחוק לשומרי שער האריות כאיזה מוכר בייגעלך ערבי צעיר.
אך עיניו הבורקות אש --
